שיר, נעים להכיר :) פרק-13

סוג של פרק מעבר :) קריאה מהנה.

ישבתי על ספסל ה'סמיילי הקורץ' וחיכיתי לגל. שחזרתי את השעות האחרונות במוחי, אצל משפחת גרין.
משפחה מדהימה. הרגשתי שם כל כך שייכת. אבל מה זה שווה להרגיש שייך למקום שאתה לא חלק ממנו? כלום. אבל יש לי חבר. אחד אמיתי. אמיתי ומיוחד.
פסיעות צעדיה של גל נשמעו וראיתי את דמותה קרבה.
"גלי!" קפצתי עליה בחיבוק גדול. היא שמחה והתיישבה לידי.
"נו!! ספרי לי!!" דחקה בי.
"מה לספר?" התבלבלתי קצת.
"על יונתן! מה קרה? ענית לו?!" שאלה כמו שכל בת מתלהבת שואלת כשזה מגיע לבנים.
"כן…"
"ו….?"
"ונפגשנו… אתמול והיום" היא צעקה צעקה צורמנית וקפצה עלי בחיבוקים.
"פרטייים!!! דחוווווף!"
"היה נחמד… נרדמנו ביחד… והייתי היום בבית שלו אצל ארוחה" גל פערה עיניים בתדהמה.
"וואו. ממש רציני.. נשמע כאילו אתם חברים."
"כי… אנחנו כן.." ואז התחיל סבב נוסף של צעקות וחיבוקים.
"אז מתי אני רואה אותו?!" צווחה בהתרגשות.
"לא יודעת…" מלמלתי והתחלתי להרהר בעובדה שאולי זה באמת מאורע מרגש.
"אז תדעי. אני חייבת לראות מי זה!"
"בסדר.. בסדר.." עניתי והתחלתי שוב להילחץ. זה רשמי. רשמי מידי.
"נו אז מה איתך?" שאלתי אותה וניסיתי לחשוב על משהו לא מחייב. כן, אז יש לי חבר. אז מה? אני צריכה להתעסק בו כל היום?!
"אממ… כלום…"
"רצית לדבר איתי" היא השפילה את מבטה.
"כן… אבל זה יכול לחכות"
"אין סיבה שזה יחכה"
"טוב… אבל אני לא יודעת איך בדיוק להגיד את זה…" שתקתי ונתתי לה למצוא בעצמה איך.
"אני מבולבלת לאחרונה…" התחילה. הנהנתי בראשי, מאפשרת לה להמשיך.
"אוף שירי… אולי לא נדבר על זה עכשיו? בראש שלי זה היה הרבה יותר קל." אמרה כעבור כמה שניות בהן ניסתה להמשיך. בחנתי את עינייה וחיכיתי שהם יספרו את שהיא רוצה לספר לבד, שלא יקשה עליה. הן היו אטומות. היא הביטה בנקודה מרוחקת כלשהי בדשא היבש שהקיף אותנו.
"את מלחיצה אותי. משהו קרה?" שאלתי. מבטה נותר בדשא. היא לא הביטה בי כשענתה לי.
"לא. זה לא משהו שקרה. זה משהו שהבנתי." עכשיו החזירה אלי את מבטה ובחנה את הבעותיי.
"תספרי לי."
"ברור. אני פשוט לא יודעת מתי." הבחנתי בתנועות גופה הלחוצות.
"טוב…" עניתי על אף הסקרנות העצומה שגעתה בי.
"שירי…"
"כן?"
"את אוהבת אותי?"
"כן. איזו שאלה!"
"ואת תמשיכי לאהוב אותי?"
"כן…"
"גם אם עשיתי שטות?"
"כן." היא נשמה עמוק ונרגעה.
"טוב. ואני יכולה לסמוך עלייך שמתי שאני ארצה אני אוכל לספר לך?"
"גילי. את מלחיצה אותי. מה קרה?!"
"אני אגיד לך. אבל לא עכשיו. בבקשה. אני רק צריכה לדעת שאת פה."
"טוב. אז אני פה" אמרתי לה בשקט. היא חייכה חיוך שלך וקמטי הדאגה שלה רפו.

חזרתי הביתה.
מאי עשתה שיעורי בית בשולחן האוכל, אבא ישב לידה וניסה לעזור לה.
"היי שירי!"
"היי אבא" פתחתי את המקרר והוצאתי לי לימונדה שאבא סוחט כל בוקר.
"אני צריך לדבר איתך"
"טוב" הנחתי בכיור את הכוס הריקה ממנה שתיתי.
"אני רואה שאת מסתדרת, אני אתן לך לפתור כמה תרגילים לבד." הוא התרומם מהכיסא והלך לחדר של מאי. באתי אחריו. הוא סגר את הדלת.
"מתוקה שלי… אני רוצה לשאול אותך משהו…" הוא כחכך בגרונו.
"כן…?"
"מה את אומרת… אם… אם במקרה אני אתחיל לצאת עם נשים שוב?" פצצה. הוא הטיל פצצה. נחתתי על מיטתה של מאי. נעצתי את מבטי ברצפות השיש הצפופות. המוח שלי היה שחור. חשוך. זהו. אמא לא חוזרת. זה מה שהוא רוצה להגיד. אמא לא חוזרת וכנראה גם לא תחזור לעולם.
"מה את אומרת שיר?" שאל במתח כשראה את תגובתי. מה אני אומרת? מה אני אמור להגיד?
"תעשה חיים." יצאתי מחדרה של מאי ונעלתי את עצמי בחדרי.
נשכבתי על הבטן על השטיח התכלת. נשמתי עמוק.
פאק.