שיר, נעים להכיר :) פרק-12

נעמדתי מול ביתו של יונתן על שביל אבנים קטנות. דלת העץ קידמה את פני בברכה, לצידה ניצב פעמון.
משכתי בענבל הפעמון שהשמיע קול דינדון עדין.
הדלת נפתחה. למולי נעמדה אישה רחבה מעט, עם עיניים חומות חמות וגדולות וחיוך לבן. היא דמתה מאוד ליונתן. היא בחנה אותי ופתחה את ידיה לחיבוק. חיבקתי אותה בחום.
"תכנסי. חיכינו לך כל היום. את שיר, נכון?" שאלה וגרמה לצביטה קטנה בלב שלי.
"כן" חייכתי את החיוך הכי גדול שיכולתי, שישקף את השמחה הפנימית שלי. נכנסתי לתוך הבית וסגרתי את הדלת מאחורי. הלכתי אחרי האישה לאורך מזדרון פרקט קצר. על אחד מקירות המזדרון הייתה תלויה תמונה ממוסגרת של בחור יפיפה. ניחשתי שזה דור. הוא חייך חיוך משגע. בעיניו הירוקות הייתה אש. נעצרתי מול התמונה והרגשתי את המבט שלו מרגיע אותי, מוציא כל טיפת מתח מתוכי. הבנתי. הבנתי שהוא היה בן אדם מדהים. יש אנשים שצריך לבלות שנים בחברתם על מנת להבין כמה מדהימים הם ויש אנשים שמספיק לראות תמונה ממוסגרת תלויה שלהם בשביל להבין את אותו הדבר.
היא הבחינה שהבטתי בתמונה.
"זה דור… אני לא יודעת אם יונתן סיפר לך עליו, הוא היה הבכור. הוא נהרג." היא אמרה בקול שבור שיכול להיות רק לאם שכולה. הנהנתי בעדינות. היא חייכה חיוך עצוב והמשיכה ללכת.
הגענו לסלון. אף הוא מחופה ברצפת פרקט. באמצע היה שולחן עץ עתיק קטן ועליו עוגיות וספל לבן מחרס. על הרצפה היה שטיח פרסי יפה ואותנטי בצבעי בורדו, לבן, אפור ואדום שכיסה את כל רצפת הסלון. עליו היו ספות בד עם רגלי עץ בצבע אדום. על קיר השמנת היו תלויים ציורים ותמונות. כל הרהיטים היו מעץ מלא. זה היה בית מאוד יפה. לא מפואר ומגונדר אבל יפה וביתי.
היו שם כל ילדי המשפחה, לפחות איך שיונתן תיאר אותם. הוא, אח גדול, אחות בערך בגילי ואח קטן.
יונתן קם לקראתי.
"אני אעשה לך את זה קל יותר" הוא לחש לי באוזן.
"הכרות קצרה" אמר בקול.
"אמא, אבא! בואו" האישה הנחמדה יצאה מהמטבח בו נבלעה לאחר ששלחה אותי לסלון. היא ניגבה את ידיה המקומחות בסינר שנתלה על צווארה.
"זאת אמא שלי"
"זה אבא שלי" הצביע לכיוון הגבר שנכנס לבית מהגינה האחורי, גבר מבוגר ומשופם שהחזיק בידו האחת עיתון ובידו השנייה הנהן לשלום. הוא יצא חזרה החוצה.
"זה דניאל, בן 22, חייל משוחרר" הצביע אל אחיו הגדול, הוא קם לקראתי ולחץ את ידי.
"נעים להכיר" אמר וקרץ לי. חייכתי. הוא חזר לשבת. לצידו ישבה בחורה בלונדינית יפה.
"זאת ליאור" הצביע על הבחורה. היא חייכה חיוך קטן ונבוך.
"היא גדולה ממך בשנה אם אני לא טועה" אמר לי.
"בת כמה את?" שאלתי אותה.
"15"
"אוופפסס" יונתן אמר וצחקק. היא זרקה עליו בחוזקה עיתון שהיה על הספה לצידה.
"קטנה ממך בשנה… אותו דבר" היא הוציאה לו לשון.
"וזה דור השובב" הצביע אל עבר ילד קטן כבן 5 שקרא מתוך ספר. דור. יונתן ואני החלפנו מבטים. הוא הבין את שעלה בראשי והבנתי את תשובת הבעתו.
"הוא בן 6 אם אני לא טועה" הוסיף לאחר שהחזיר את מבטו אל דור.
"וחצי!" מחא דור וברח לחדר. ליאור צחקה צחוק מתגלגל ואספה את שיערה.
"אתה גרוע בגילאים!" אמרה .
"וזאת שיר, כמובן!" התעלם ממנה יונתן.
"היי שיר!" אמרו ליאור ודניאל ביחד. אמו כבר נבלעה שוב במטבח.
"מה את מכינה אמא?"
"אוכל" השיבה מהמטבח וברקע נשמעו פצפוצי שמן מיטגן.
"בואי, שבי" יונתן ואני התיישבנו על הספה האנכית לספה של דניאל וליאור.
"רוצה לשתות?" דניאל הציע בנחמדות והצביע על קנקן החרס.
"לא, תודה." השבתי. יונתן תקע בי את מרפקו ולחש באוזני-
"את לא צריכה להתבייש" קצת נלחצתי מהמעמד. הרגשתי קצת במבחן, רק שלא למדתי אליו ולא קראתי נכון את השאלות.
"את רוצה לעלות לחדר?" לחש שוב. הרגשתי רעד קטן בגופי. הנהנתי בעדינות. הוא לקח בידו את ידי ועלה איתי לחדרו.
הוא פתח את דלת חדרו. החדר היה קטן. מיטה זוגית גדולה, ארון בגדים, גיטרה, רדיו, ודלת קטנה למרפסת קטנה. מדלת המרפסת ראו את הפרדסים. הוא סימן לי בידו להיכנס.
נכנסתי לחדר. הוא נכנס אחרי וסגר את הדלת. הרגשתי סגורה. רק אני והוא בתוך חדר קטן. אינטימיות. כמה שפחדתי ממנה. הוא התיישב על המיטה ונשען אל הקיר הלבן. רגלי לא זזו. נותרתי לעמוד במקום.
הוא הביט בי והבליע חיוך.
"בואי, אני לא נושך" התקדמתי לעברו ברעד. חלצתי את סנדלי וישבתי לצידו בקיפול רגליים. ידי נכרכות סביב רגלי וסנטרי בין ברכי. הרגשתי את מבטו מהצד.
"שיר? הכל בסדר?" שאל בשקט. זה רק הוא. מה מפחיד אותי כל כך?
"כן."
"למה את משקרת לי?"
"אני לא יודעת." השבתי בכנות.
"את מפחדת ממני? מתביישת ממני?" הרמתי את מבטי, יישרתי את רגלי ונשענתי לאחור, זרועותיי נשמטו לצידי גופי. הסתובבתי אליו עם ראשי. הוא הביט בי ברצינות.
"לא."
"אז מה כן?"
"אני לא יודעת."
"את יכולה לספר, את יודעת" הנהנתי.
"כן. אבל אני לא יודעת מה לספר"
"טוב." שתקנו לכמה זמן. באוויר הייתה מועקה כבדה.
"אתה מנגן?" הצבעתי על הגיטרה שנשענה על הקיר והצלה עליו.
"כן. רוצה שאני אקדיש לך שיר?"
"אני אשמח" הוא התרומם מהמיטה והביא את הגיטרה. הוא חזר והתיישב מולי.
"איזה שיר אני יכול להקדיש לך?" שאל בחיוך.
"איזה שיר שאתה בוחר" השבתי באותה הדרך.
"טוב" הוא התחיל לנגן את ההקדמה של השיר 'חלומות של אחרים'.
http://www.youtube.com/watch?v=WDpUlvF0-Dg
(מומלץ לשמוע תוך כדי)

"שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים,
רודפים אחרי השמש,
שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים,
אז מה את עוד חולמת,
שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים,
אבן מתהפכת,
בלילות ובימים כולם כבר מדברים,
למה את עוד נשארת…

"עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,
ממה את מפחדת?
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,
הביאי את היום…

"שנים הם שואלים, שנים לא מקשיבים,
שומרים הכל בבטן,
זה מצטבר וזה גובר וזה בסוף גומר,
על מה את מדברת,

"עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,
ממה את מפחדת?
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,
הביאי את היום…

"יוצא שאת תמיד שותקת
אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל,
כל המילים שנעלמו
תמצאי אותן בחלומות של אחרים…

"שנים הם נפתחים ונשארים סגורים, נאחזים ברוח,
כל אסון רודף אחר, זה בא זה מדבר,
חוזרים לפצע הפתוח…

"עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,
ממה את מפחדת?
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,
הביאי את היום…

"יוצא שאת תמיד שותקת…

"שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים,
רודפים אחרי השמש."

היה לו קול מרגיע ונעים. באמצע השיר התחלתי לבכות. הוא פרט בעדינות כל כך על המיתרים והרעיד אותם. הוא הרעיד גם כמה מיתרים בתוכי. הוא סיים את השיר והניח את הגיטרה בצד על הקיר.
"למה?" שאל במבט כאוב. עצמתי את עיני בחוזקה וכשפתחתי אותן דמעות נוספות זלגו.
"המשפחה שלך. אתה. הרגע הזה. טוב לי מידי. דברים טובים נגמרים מהר. אני לא רוצה שזה יגמר יונתן." הוא ניגב באגודלו דמעה שלי והביט בעיני דרך מסך הדמעות השקוף והמלוח שטשטש את ראייתי.
"מי אמר לך את השטות הזאת?" נשכתי את שפתי התחתונה.
"אף אחד לא היה צריך להגיד לי את זה. הבנתי לבד" השבתי בשקט. הוא חתם על שפתי בשפתיו. זאת הייתה נשיקה ארוכה. נשכבתי לאחור והוא רכן מעלי. סגרתי את ידי סביב עורפו. הוא ניתק ממני. התנשמתי. הוא התרומם.
"מה קרה?"
"שירי… אני דואג לך. אני לא אנצל את הכאב שלך." חייכתי אליו חיוך אמיתי. הוא לא חייך.
"אתה לא מנצל כלום."
"נכון. זה נפסק. כשתהיי מוכנה נתקדם. אני לא רוצה ללחוץ עלייך. אם בגלל זה פחדת, אין סיבה." התרוממתי נבוכה.
"תודה" הוקל לי.
"זה היה בגלל זה?" שאל בפליאה, הנהנתי בלי ליצור איתו קשר עין. הוא צחקק בהקלה.
"אז הכל בסדר. בואי נצא קצת." יצאנו למרפסת חדרו. הוא חיבק את מותני בידו. הבטתי בעצי הפרדס. הוא נשק לצווארי. צחקתי.
"אתה מדגדג אותי!" הדפתי אותו. הוא דגדג אותי בבטן.
"די!!" קראתי בהפסקות הנשימה הקצרות שלי בין פרץ צחוק אחד לאחר.
"נכנעת?"
"נכנעת" השבתי.
"האוכל מוכן!" אמא של יונתן קראה מהמטבח ושנינו זינקנו אל עבר המדרגות.