שיר, נעים להכיר :) פרק-11

חזרתי הביתה. נכנסתי לחדר בשקט, כולם עדיין ישנו. רק בחום הבית הבנתי כמה קר היה לי לפני.
נשכבתי במיטה. לפני שבועיים בכלל לא ידעתי על עצם קיומו של יונתן. עכשיו הוא בן זוגי.
אם אתם שואלים אותי העולם הזה משוגע.
בלי הבחירה הקטנה הזאת ללכת לבר או לענות לפלאפון כשהוא צלצל לא היינו מכירים כנראה לעולם.
אז כמה אנשים עוד הפסדתי בדרך? כמה חברים כבר היו יכולים להיות לי? ואולי, אולי בעצם לדברים יש סיבה. אולי. אולי זה נועד להיות ככה. אולי אם יש אנשים אחרים שהפסדתי בדרך אני אכיר בצורה אחרת. אולי יונתן היה מופיע יום אחד במכולת במקום בבר. הסתכלתי על התקרה, אבל הבטתי מעבר לה. הבטתי בשמיים שהתקרה הסתירה. גם בלי לראות אותם ידעתי שהם שם. הם תמיד שם.
גם הוא שם? יושב בכיסא מלכות ונותן סיבות לכל דבר? מחליט החלטות גורליות ומקשיב לתפילות?
אם כן, איך זה שלתפילה שלי, התפילה היחידה והנצחית שלי, הוא לעולם לא מקשיב?
עצמתי עיניים. שיהיה, שלא יענה על התפילה הזאת. יש לי את יונתן. יש לי מישהו. אני זכיתי לאהוב ולהיות נאהבת. אני לא צריכה מישהו שידאג לזה, זה כבר קיים. אז גם אם הוא קיים וגם אם לא, טוב לי. טוב לי בנקודה הזאת והנקודה הבאה לא מעסיקה אותי בכלל.
נמנמתי כשעה קלה עד שנרדמתי. כשהתעוררתי הכנתי לי ארוחת בוקר. יונתן התקשר.
"היי" אמרתי בחיוך שנמשך זמן רב מידי והכאיב בלסת.
"היי… תגידי… את פנויה היום הצהריים? אני רוצה להספיק לראות אותך לפני שאני חוזר לבסיס"
"בטח!" התרגשתי.
"מעולה… נדבר יותר מאוחר" השעה הייתה 11 בבוקר. אכלתי את הכריך המושקע שהכנתי והתמלאתי באנרגיות. הייתי במצב רוח ספורטיבי. התלבשתי בבגדי ספורט ולקחתי MP עם אוזניות. יצאתי החוצה.
הדלקתי את המוזיקה, התחממתי והתחלתי לרוץ. הקפתי את השכונה שלי. ראיתי הרבה משפחות דתיות לבושות בחגיגיות יוצאות מבית הכנסת עם עגלות וילדים קטנים. כאילו נמצאו במין בועת קדושה שלא יכולתי להבין. מין נאיביות כזאת שהכל נעצר בשבת. זה עוד יום אחרי הכל. משכתי בכתפי בסתמיות והגברתי את קצב ריצתי. שמעתי קול קורא מאחורי.
"שיריייייי!!!!" הסתובבתי, ראיתי בפתח בית הכנסת את אביתר, בן הלומד בכיתתי, לבוש בחולצה מכופתרת לבנה ומכנסיים שחורים. נעצרתי. הוצאתי את האוזניות מאוזני. הוא התהלך לכיווני.
"היי" אמרתי מתנשפת. הוא חייך אלי.
"מה את עושה פה?" שאל.
"ריצה.. כמו מה זה נראה?" שאלתי. הוא צחקק. על הסידור שבידו היה כתוב באותיות זהב את שמו, אביתר אהרון.
"זה מהבר מצווה" ענה למבטי השואל.
"זה יפה" עניתי והבטתי על עיטורי הזהב שקישטו את ספר התפילה הזה. הוא חייך.
"טוב.. אני לא רוצה להוריד דופק.."
"שבת שלום" הוא נופף בידו והחל להתרחק. החזרתי את האוזניות לאוזני והגברתי את עוצמת המוזיקה כמה שיכולתי. אף אחד לא ידבר איתי עכשיו. אני אוכל לחשוב בשקט.
תהיתי בקשר לאביתר, לא ידעתי שהוא דתי, הוא מעולם לא חבש כיפה לבית הספר. אני אשאל אותו לגבי זה.
רצתי והתנשמתי בכבדות. המוזיקה הייתה כל כך חזקה שהרגשתי שאני טובעת בתוך ים הצלילים והתווים. הים האהוב עלי. חזרתי הביתה עייפה. התקלחתי מקלחת טובה. יצאתי מהמקלחת ולבשתי ג'ינס שחור עם חולצה לבנה. ליפפתי את שיערי במגבת ונעלתי נעלי בית. בחדר חיכה לי הפלאפון בצפייה דרוכה.
SMS מגל: "מה איתך?! דברי איתי. לסמייל הקורץ ב-5" הסמיילי הקורץ זה ספסל שבור בגן השעשועים השכונתי, אני וגל הדבקנו עליו מדבקה של סמיילי קורץ ומאז זה שם הספסל.
סידרתי לי בראש את סדר היום שלי. עוד מעט אני אלך להיפגש עם יונתן, ב-5 אני אפגש עם גל וכשאני אחזור הביתה אני אעשה קצת שיעורי בית באנגלית. כן, בטח.
התקשרתי ליונתן.
"מתי אני רואה אותך?" שאלתי לאחר שהרים את הטלפון ואמר את ה'היי' המוכר שלו.
"מתי את פנויה?"
"עכשיו."
"אז עכשיו…"
"טוב. יש לך העדפת מקום?"
"לא."
"אז את מוזמנת לבוא אלי… המשפחה שלי תשמח לראות אותך" חייכתי לעצמי. קצת נלחצתי. לפגוש את המשפחה שלו זה רשמי מידי. אבל בעצם, מה אכפת לי?
"גם אני אשמח" עניתי בנימוס. זכרתי כבר איפה הוא גר.
"אני אצלך עוד 20 דקות" ניתקתי. נשמתי נשימה עמוקה וקרצתי למחברת האנגלית הפתוחה שהייתה מונחת על המיטה שלי.
"לכי לעזאזל. אני הולכת לבלות." אמרתי בשקט והוצאתי לה לשון. היא נשארה נותרה תקועה על המיטה שלי. מצפה שאשתמש בה.
אני חופשייה. אני אעשה מה שאני רוצה.
הסרתי את המגבת מראשי, שערי הרטוב נפל בעדינות על עורפי וקירר בנעימות את גופי. הריחנות של השמפו מילאה את אפי והרגשתי רעננה ונקייה.
אבא עדיין ישן ומאי ישבה בסלון וראתה טלוויזיה.
"מאי… תגידי לאבא שיצאתי" אמרתי לרקע קולה המתנגן של דורה. יצאתי מהבית לשמש חמימה ומשב רוח קליל. הלכתי דרך הרחובות שזכרתי ונעצרתי מול ביתו של יונתן.
ריח בישולים טובים וחמים נדף מביתו וקולות צחוק בקעו מן החלונות המוארים.
משפחה. משפחה אמיתית.
משהו כרכר בבטני.
זה לא היה רעב.
זה גם לא היה פרפרים.
זה היה געגוע.