שיר, נעים להכיר :) פרק- 10

הוא לקח את ידי ומשך אותי אחריו. הוא כיסה לי את העיניים בידיו.
"את תפתחי אותן רק כשאני אגיד לך." פקד עלי והוריד את ידיו.
הלכנו הרבה הרבה זמן… מידי פעם פעם הצצתי לראות שאני לא אפול לתהום כלשהו אבל בשלב מסוים פשוט סמכתי על ההוראות שלו ועצמתי עיניים.
"טוב… פה זה קצת יותר מסובך" הוא לקח את היד שלי ואחז בה בחוזקה. שמעתי ענפים מוסטים והרגשתי שאני דורכת על אדמה ודשא לחלופין. הוא הביל אותי דרך מסלול מכשולים. נעצרנו בשלב מסוים…
"תפתחי את העיניים" לחש באוזני. הצטמררתי. פתחתי את העיניים. לא ראיתי כלום. הכל היה חשוך מסביב. הסתובבתי וידי גיששו באויר אחר משהו מוחשי.
"היי… אני פה…" הוא לחש וצחקק כשהרגיש אותי ממששת את חזהו. הורדתי את ידי במבוכה.
לאט לאט עיניי התרגלו אל החושך וראיתי סביבי עצים וגבעות.
"איך הגענו לפה?!" שאלתי והצטמררתי מהקור שבסביבת העצים.
"אל תדאגי… אנחנו לא רחוקים… אנחנו בפרדס לא רחוק מהבית שלי" ענה. שמעתי אותו מתיישב. התיישבתי גם אני. לא הייתי בטוחה איפה בדיוק. נשענתי על גזע עץ עבה פתאום הרגשתי יד מונחת על הירך החשופה שלי. קפאתי. שמתי עליה את ידי והחלקתי אותה הצידה. הוא קפץ.
"סליחה… לא ראיתי" מלמל במבוכה והסיר את היד. צחקקתי במתח.
"אז למה בעצם אנחנו פה?" שאלתי בכדי להפיג את השקט הרועם והמביך.
"אני לא יודע בעצם… אני פשוט אוהב את המקום הזה. תמיד הייתי בורח לפה" הוא ענה. הנחתי שהוא יושב לצידי ונשען על אותו עץ כמוני. הנחתי את ראשי אל כתפו. לפעמים אני חושבת ששקע הצוואר בין הכתף לראש נועד כדי שמישהו יניח שם את ראשו. זה מותאם. הוא לא זז.
"ממה היית בורח?" שאלתי.
"מהמשפחה… מילדים מציקים…" אמר ולא שאלתי יותר. הרגשתי שזה הכאיב לו.
"את יושבת מתחת ערמות יומנים שלי. הייתי בא לפה, חופר בורות ומחביא אותם."
"כתבת יומנים?" שאלתי בתמיהה.
"לא בדיוק… כתבתי שירים. היה לי יומן מלא בשירים… חלמתי יום אחד להיות משורר" הוא צחק. חייכתי.
"על מה כתבת?"
"על בנות שאהבתי…" הרגשתי דקירה קטנה בלב.
"על דור…" הוא הוסיף בקול חולמני.
"מי זה דור?" שאלתי בבילבול.
"אח… שלי…" הוא משך את המילים. הרמתי את הראש מכתפיו.
"הוא…" מלמלתי
"נהרג. בפיגוע…" הוא השלים את המשפט. הלב שלי פעם בחוזקה. נשכתי את השפתיים. דמעה בוגדנית זלגה על לחיי. שמעתי אותו מושך באפיו.
"מתי?" זה הדבר היחיד שהצלחתי למלמל.
"כשהייתי בן 10… הוא היה בן 19. הוא חיכה בתחנה לאוטובוס חזרה מהבסיס… הוא לא חזר."
"אני מצטערת…" אמרתי בלחש. הוא גישש אחר סנטרי והסיט את פני אליו. מנורה קטנה ורחוקה האירה על נקודה בעץ עליו נשענו. בדיוק בנינו. הוא התקרב אלי והסתיר את נקודת האור בפניו המוארות. עיניו האדומות הבריקו.
"על מה?" שאל בתקיפות וכאב גדול נגלה מהעיניים שלו. שתקתי. לא ידעתי מה לענות.
"על זה שאין לי משהו יותר טוב להגיד…" פלטתי.
"אז אל תגידי כלום" הוא אמר בטון רך אך מבטו היה חודר. הורדתי את מבטי אל האדמה. הוא הרים את ראשי.
"אל תתעצבי…" הוא חייך חיוך מאולץ אבל יפיפה. הוא התקרב אפילו יותר. שפתיו נשקו לאפי ואחר לשפתי.
"אני דואג לך"
"למה?"
"כי לדברים יקרים דואגים" הוא חייך חיוך אמיתי. חייכתי גם אני. אני לא יודעת אם הוא ראה. הוא הרים משהו עגול מהרצפה.
"רוצה תפוז?" צחקקתי.
"אני אשמח" הוא קילף את התפוז וחילק לפלחים, שמעתי את הפלחים נפרדים בצליל עדין ומתוק.
"קחי" הוא הגיש לי פלח. אכלנו את הפרי המתוק, החמוץ והרטוב.
"אחחח השפריץ לי לעין" הוא צחק. הצטרפתי לצחוקו. התעייפתי קצת. נשכבתי והנחתי את ראשי על ירכיו. נרדמתי.
נקודות תכולות בצבצו בשמיים השחורים כשפתחתי את עיניי. עדיין היה חשוך בחוץ. סביבי נכרכה ידו של יונתן וגופו היה צמוד לגבי.
"שיט…" מלמלתי. הסרתי את ידו מעלי בעדינות. התרוממתי, קמתי והתנערתי. הוא פקח עיניים וחייך.
"בוקר טוב יפיפיונת!" אמר והתמתח.
"איזה יום היום?" שאלתי בבילבול והרגשתי איך כל השרירים שלי תפוסים.
"שבת.. לא?" ההכרה חזרה אלי.
"אהה… כן… צריך להזדרז" התכלת בשמיים גבר וראיתי את צורת העצים השחורים ברקע השמיים.
הוא נעמד ועל פניו הייתה הבעה עייפה.
"איך ישנת?" שאל תוך כדי פיהוק. מדהים איך שבן אדם יכול להיות יפה גם כשהוא מפהק.
"טוב. ואיך אתה?"
"נורא. כל הלילה נחרת" השפלתי מבט.
"סתם נראה לך?! ישנתי כמו בול עץ." הוא צחקק.
"אני מניח שאת רוצה לחזור הביתה…"
"כן.. כדאי." עניתי והתחלנו ללכת. כשיצאתי מסבך עצים טורדני נעצרתי והבטתי סביבי. והתפלאתי מיופיים של עצי ההדר הנמוכים והצפופים על רקע הזריחה. גם הוא נעצר והסתובב.
"יפה, אה?"
"מהמם" עניתי ונשמתי לאפי את ריחם של הפירות העדינים ברוח הצלולה. הסתובבתי והמשכנו ללכת.
"אני חייבת להודות שאני קצת מבולבלת" עניתי אחרי ששקלתי בכובד ראש כל מילה שאני הולכת להגיד.
"ממה?" שאל.
"ממך.."
"מה הבילבול?" הוא הביט בי.
"אחרי הפעם הקודמת הייתי בטוחה שלא תתקשר…"
"למה?"
"כי חשבתי שאתה מהאלה ש…"
"שמה?"
"שמסתפקים בפעם אחת"
"אני לא סטוציונר…" הוא חייך. הובכתי מאוד אבל הוקלתי מדבריו.
"אני נפגש רק איתך" הוסיף כדי לחדד את דבריו.
"אזז.. מה זה אומר?" שאלתי
"אני לא מבין…"
"למה זה הופך אותנו?" שאלתי.
"לחברים…?" שאל אחרי כמה שניות מתוחות בהן הגוף שלי השתגע. נעצרנו ועמדנו אחד מול השני.
הוא לחץ את שפתיו אל שפתי והסיט את שיערי אל מאחורי אוזניי.
"לחברים" עניתי לאחר שהתנתקנו. חיוכו המנצח כבש אותי. ידו השתלבה בידי ופסענו ביחד הביתה.
שתקנו כל הדרך. השתיקה אמרה הכל. שמחתי. שמחתי כמו שאף פעם לא שמחתי.
הלכנו לאט והשארנו מאחורינו חושך. לפנינו השמש זרחה בחיוך. מעכשיו הכל יהיה יותר טוב.
זה מוכרח.