שיר, נעים להכיר :) סיפור רגיל שהתחלתי… פרק-1

הדלקתי נר קטן וגיששתי את דרכי לסלון, כולם ישנו.
הלכתי לאט כדי לא להעיר אף אחד.
"שיט!" סיננתי לעצמי בשקט כשנתקעתי בחפץ כלשהו ותהיתי לעצמי עד כמה פתטי זה לקלל לעצמי.
הגעתי לסלון, עליתי על הספה ובעזרת הנר איתרתי את המתג. כל הבית חזר פתאום לחיים, האורות, המזגן, המקרר המקרטע. נשמתי לרווחה. חזרתי למיטה, היא לא הייתה ריקה.
"מאי?! את עוד ערה? כבר מאוחר!" ראיתי את מאי מקופלת במיטתי.
"זה פשוט ש… חשבתי ש… שאולי תרצי שאני אשן איתך היום" אמרה בקול מתחנן
"למה?"
"כי היה חשוך"
"את מפחדת? שוב חלמת חלום רע?" היא הנהנה והתחילה לבכות.
"אין לך ממה לפחד, הבית נעול, אבא ואני פה, שום דבר לא יקרה לך." היא שתקה.
"תשני איתי" חיבקתי אותה ונכנסתי מתחת לשמיכה

"היי!" גל קראה לעברי כשנכנסתי לכיתה.
"היי!" פיהקתי והתמתחתי.
"מישהי לא ישנה הלילה.." היא חייכה אלי וצחקה.
"מישהי מאושרת הבוקר… משהו שאני צריכה לדעת עליו?"
"התקבלתי ל-lats dance!!" היא קפצה עלי בחיבוקים.
"איזה כיף!" חיבקתי אותה חזרה.
"ולך… שלחו תשובה?" היא שאלה בחוסר נעימות.
"עדיין לא.. לא נורא"
"אני בטוחה שתתקבלי" היא קרצה אלי.
הצלצול נשמע, כולם נכנסו לכיתות.
דן התיישב לידי.
"בוקר טוב" זרק בציניות.
"מישהו עצבני…" סיננתי
"מישהו שצריך לעשות מבחן חוזר" הוא אמר באומללות, שלחתי לו חיוך מנחם. המורה נכנסה.
השיעור עבר מהר יחסית, כולם ניסו להרשים את המורה החדשה ולא הפריעו.
בסוף השיעור גל ניגשה לשולחן שלנו.
"סרט היום אצלי?"
"הולך" דן השיב, הנהנתי בהסכמה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני, דן וגל היינו סוג של שלישיה. היינו בגן ביחד, ביסודי, בחטיבה ועכשיו גם בתיכון. תמיד היינו עושים דברים ביחד, הרבה גם חשבו שאנחנו אחים, או לפחות שדן וגל אחים, אני לא ממש דומה להם.
שניהם שזופים, לשניהם שיער כהה, לגל עניים ירוקות, לדן חומות. יש להם אף אצילי ארוך (לא מידי), שפתיים דקות, גובה ממוצע… דומים. או שככה לפחות אומרים להם.
לי יש שיער חום בהיר יותר, עניים כחולות, אף כפתורי, שפתיים מלאות ואני יותר נמוכה מהם.
"כדור הארץ לשיר!" שמעתי את קולה הצוחק של גל מעבר למחשבותי.
"מה?" שאלתי בעייפות.
"שאלתי איזה סרט את רוצה לראות"
"לא עוד סרט של בנות כמו פעם קודמת" אמר דן.
"הרוב קובע" הוציאה לו גל לשון.
"לי ממש לא אכפת" הוספתי בסתמיות.

"שיר!" קרא אבא לקראתי כשנכנסתי הביתה.
"היי אבא"
"איך היה בבית ספר?"
"בסדר… רגיל"
"הכנתי אוכל" אמר אבא בחיוך מנצח.
"הכנת?! כלומר- בישלת?!" חלפו לנגד עיני מספר הפעמים היחידות בהן אבא בישל, כולן הסתכמו במילה אחת- אסון.
"לכבוד מה?"
"לכבוד זה שהתקבלת לlats dance" אמר בגאווה.
"התקבלתי?!" רצתי לשולחן וחטפתי את המעטפה שכל כך חיכיתי לראות.
"אני לא מאמינה!"
"תאמיני" נישקתי אותו בלחי.
"אמא הייתה כל- כך גאה בך!" השתתקתי.
"לא מגיע לה לדעת"
"היא אמא שלך"
"כן. וכדאי שמישהו יזכיר לך את זה מידי פעם…" נכנסתי לחדרי הקטן והתיישבתי על המיטה, פתחתי את המכתב המקופל ברשמיות.
"אנו שמחים שהתקבלת לסטודיו למחול lats dance, השיעור הראשון יכל בתאריך…"
נשמתי עמוק. סוף סוף.