שיר אומרת

שיר אומרת שזה כמו ספר של או הנרי, מכורבל עם שמיכה, קפה ומבול בחוץ. היא מחייכת, ולרגע אני חושב שאנחנו דומים, עד שאני נזכר בה מסרבת לכוס קפה כי היא שתתה כבר שלוש היום ויותר משלוש זה רע.
'נו, באמת' אני אומר ושותה כוס לא ממוספרת.
היא כנראה צודקת אבל, לעזזאל ובכל זאת אני מנהל איתה דיון סרק על סגולות הקופאין (ערנות, חשיבה, טעם, ערנננות. הממ.) אני תמיד עושה את זה איתה: מגרד באופן מועדן. לא מספיק כדי להכאיב, אבל מספיק כדי לגרום למישהו להסמיק בתסכול, למעוד על המילים, ולמשוך חזק בתנוכיי האוזניים.
בפעם הראשונה שנפגשנו, במסיבה של מיכל, מיכל הכירה בינינו; 'דני' היא אמרה, מחייכת ומנופפת בכוס פלסטיק גולשת 'יש לי מישהו להכיר לך' ובלי לחכות לתשובה היא פשוט גררה אותי, נלהבת עד כאב ומעצבנת באופן שבו הסתכלה כל רגע אחורנית – כאילו לא הייתי לכוד בתלפיה, בלי דרך מילוט.
'הינה' היא אמרה ומשכה ביד של מישהי שעמדה בגבה אלינו 'שיר! שיר!' היא צווחה מעל המוזיקה. רציתי למות.
'זה דני, זוכרת שסיפרתי לך עליו?'
'הממ… כן?' שיר הרימה מבט מהפלאפון הזוהר שבידה, מבטנו נפגשו ושתינו חייכנו כמו אנשי פרות של טו בשבט. מבעית.
'דני כאן עוד שנייה מתגייס, משהו עם מודיעין ומחשבים, לחכמים כזה' מיכל חייכה וטפחה על חזי 'ושיר' היא אמרה, עיניה המאופרות זוהרות אלי 'שיר עוד שנה גומרת תיכון והיא רוצה להיות רופאה. היא כבר עשתה כמה קורסים בפתוחה. וחוץ מיזה היא מציירת מדהים! זה לא נורמלי'
'וואו' אמרתי
'גם דני כאן מצייר למות' מיכל הסבירה לשיר בהתלהבות
'הממ הו, אתה מצייר בשמן?' היא שאלה, מסך הפלאפון עדיין מהבהב בידיה (משהו באנגלית. שחור על לבן עם שורות צפופות)
'אה לא' העברתי את היד, שמיכל סוף סוף שחררה, בשערי 'אני מצייר יותר בעפרונות… אני לא מצייר כזה מדהים – –
'מה! אתה כן!' מיכל נופפה בידיה, עיניה מכווצות
'- – – ישלי הרבה מה ללמוד, לפני שאני אוכל לצייר בשמן, אני רוצה שתיהיה לי ממש שליטה בעפרון' הסברתי מעביר מבט ממיכל לשיר.
'אם תחכה ככה אף פעם לא תיהיה מוכן' שיר הכריזה ואני הדקתי את שפתי 'לנסות מדיומים חדשים זה מאוד עוזר'. הנהנתי . לא רציתי לומר עוד משהו.
'טוב' מיכל אמרה פתאום, מניחה את ידיה על כתפינו 'אני חייבת שנייה ללכת, תדברו. ישלכם הרבה במשותף'
רציתי לנהום עליה, אבל היא כבר הסתלקה, שערה מדלג מאחוריה, בשחור שמנצנץ את האורות. ידעתי מה היא חשבה:
אני ניראתי לה חכם. שיר נראתה לה חכמה. ולה זה הספיק. לעזזאל. היא אפילו לא יודעת מה זה חוכמה.
'טוב…' אמרתי 'רוצה למצוא משהו לשתות?' שיר הנהנה 'אני יודעת איפה יש, בא' שתינו היינו מנומסים ומודעים מידי מכדי להעלם בהמון, אז פשוט עקבתי אחריה. היה לה שיער כמעט זהוב שנפל כמו לב סביב פנים שהיו קטנות מידי ביחס לגופה: שמנמן מעט ופחוס. היא לא היתה מכוערת והבגדים שלה היו מוקפדים ומתואמים זה לזה כמו המערכת, הקלמר והילקוט בכיתה א', היא אהבה לצייר אחרי הכל ובטח במקום אחר, בהקשר אחר, היא היתה יכול להיות כמעט נאה.
'הינה' היא דחפה כוס לידי ואני חייכתי בתודה 'רוצה למצוא מקום שקט יותר? אני עוד שנייה משתווץ'
היא הינה וזה מה שעשינו, דיברנו די הרבה, ישובים על המדרגות האחוריות כשאני מוביל אותה לוויכוח על מהותה של אומנות.
'יש מבחן הילד בן החמש' היא הכריזה, דידקטית ורצינית 'דהיינו, אם ילד בן חמש מסוגל לצייר את זה, זה לא ציור, זה קשקוש'
'אבל מי את שתחליטי את זה? אומנות אמורה לגרום למישהו להרגיש לא? לראות משהו אחרת, לא? ואם השלושה קווים האלו גורמים ככה למישהו מי את שתגידי שזה לא מספיק?'
'אז בעצם כל דבר בעולם הוא אמנות לדעתך!' היא הכריזה 'כל קלט חושי גורם לנו להרגיש משהו. אתה טועה, אומנות זה משהו מעבר לזה, זה משהו – -'
'העולם הוא אומנות!' אמרתי מנופף ידיים לעצים שעופפו ברוח קלילה ולשמים של כחול ערפילי ועמוק
'אתה טועה. בעולם יש דברים יפים, כן, אבל כל הרעיון באומנות הוא להעביר משהו נוסף, משמעות חדשה, לגרום ל- – '
'הסובייקט שרואה את החפץ מכניס בו משמעות' קטעתי אותה 'באופן בלתי נמנע, לא מודע אפילו הוא מכניס משמעות וה- -'
'לא!' היא חתכה אותי, מצחה מכווץ. עצבנתי אותה ואפילו שידעתי את זה לא הפסקתי. התווכחנו ככה זמן מה כשהיא מגנה בלהט על האומנות כפי שהיא ראתה אותה ואני עונה בעצלתיים. לא היה אכפת לי בשיט איך אמנות מוגדרת ואיך לא אבל כמו באינרציה המשכתי, ובאופן מוזר נהניתי לראות אותה מעלה קיטור. היא הייתה רצינית ושכלתנית עד כדי כך שלא יכולתי לעצור בעצמי.
לפחות בדבר אחד מיכל צדקה, היא באמת הייתה חכמה.
'אז איך היא?' מיכל התקשרה אלי למחרת, נלהבת מידי, נאנחתי והצטערתי על כך שעניתי לפלאפון בלי לבדוק מי מתקשר קודם 'היא בסדר'
'בסדר?'
'היא מאוד נחמדה… ואה, מעניינת… וחכמה?'
'דיי!' מיכל צווחה 'היא אמרה אותו דבר עלייך'
'יופי'
'אז… מה אתה אומר אם… היית רוצה לפגוש אותה עוד פעם?'
למה לא? חשבתי, אבל אז דמיינתי את שיר מאדימה בכעס (אומנות היא משהו מעבר!) ובמקום זה שיקרתי: 'תודה מיכל אבל עכשיו זה לא כל כך זמן טוב, אני- -'
'מה?! איך זה לא זמן טוב?'
'אני יש מישהי שאני כבר די… את יודעת…'
'מה, דני!!' מיכל יבבה 'איך לא אמרת לי? די! למה לא סיפרת לי?! '
'זה די חדש את יודעת… וזה לא רציני עדיין, אבל אולי זה יהיה ואז אני אספר לך' שיקרתי שוב וחשבתי שגם אם אי פעם אני אמצא מישהי מיכל תיהיה האחרונה שתדע.
'טוב' היא אמרה, מעט בזעף 'אבל אם זה לא ילך או משהו, תגיד לי. אני באמת חושבת שעליתי על משהו, אתה יודע'
היא ניתקה ואני התנתקתי ועברו ארבע שנים שלמות אחרי השיחה הזאת עד שפגשתי שוב את שיר. בטעות. בקורס אינפי 1, הייתי מבסוט מעצמי שהגעתי בזמן להרצאה כך שלקח זמן עד שהבחנתי בה, קרובה לקתדרה, רכונה מעל מחברת: שיערה קצר יותר וההבעה המרוכזת עדיין על פניה. שקלתי אם לפנות אליה בכלל, מה יצא מיזה? דיבורי נימוסין חסרי משמעות? ובכל זאת כשהמרצה, יצור עפרוני עם מבט מלוכסן הסתלק, התקרבתי אליה, יורד את המדרגות שהפרידו בינינו.
'שיר! שיר!' קראתי והיא הרימה את ראשה, עיניה פעורות ועגולות 'אוי, סליחה. הבהלתי אותך?'
עיניה הצטמצמו ולרגע עמדה בינינו דממה 'אתה דני, נכון?'
'וואו. לא ידעתי אם תזכרי'
'האחד שאומר שאומנות היא הכל ומזה בעצם משתמע שכלום' קולה היה חד אבל עיניה הבזיקו. התכווצתי.
'הכל הוא הכל ולכן כלום' עניתי
'הו, אני רואה שפתחת לעצמך פלוסופיית אבסורד משלך'
'אבסורדי שזה נשמע לך אבסורדי' יריתי, אבל חייכתי גם היא חייכה. היא עדיין לבשה בגדים מתואמים מידי, הכתום שבעגיליה מבזיק בריבוע מכפתוריה, מקצה נעליה ומהאבזם של תיקה. אולי היא פשוט אהבה תבניות. סדר.
'אכלת כבר צהריים?' שאלתי, מקפיד לשמור על קול של כדרך אגב.
היה עוד שקט והייתי מודע ומובך מעט מכך שהיא מחשבת אותי 'אהה… לא, לא. עדיין לא'
'אז… תרצי. אהמ' כחכחתי מקלל את עצמי. תיהיה גבר 'תרצי לבוא איתי, לפורום? סתם משהו בקטנה, אפשר לקנות ולשבת על הדשא בחוץ'
'זה יכול להיות נחמד' היא אמרה, פורמלית כמו שידעתי שהיא.
פסענו אחד ליד השניה, מקפידים על מרווח קל. ניסיתי להסתכל עליה כמו על אישה. לחשוב עלייה כמו על אישה. נזכרתי בפרצוף הזועם והאדום שלה במסיבה, לפני שנים, זה גרם לי לחייך.
'את יודעת, חשבתי שתגידי לי לא. שעצבנתי אותך יותר מידי אז במסיבה… אצל מיכל.. ' אמרתי וישר קיללתי את עצמי: גם כן דרך לגרום לזה להתקדם. יכולתי להעלות את ארבע השנים האחרונות. לשאול אותה מה היא עשתה אז. מה היא עושה עכשיו. אבל לא.
'מצטער על המסיבה' הוספתי 'הייתי די בלתי נסבל, ניראלי'
היא הביטה בי לרגע ולא ענתה, רק המשיכה לצעוד קדימה. שיט, חשבתי והתכוננתי לבצע בריחה מנומקת ומתורצת היטב;
'אני נזכרתי – -' התחלתי, אבל היא קטעה אותי 'אתה עדיין מצייר?'
'אה. כן. כלומר בערך, מידי פעם. אני עדיין לא מדהים במיוחד'
ירדנו במדרגות בשקט וחלפנו על פני עיקול מלא אור שמש 'יפה כאן' אמרתי והיא הנהנה. חיפשתי משהוא נוסף לומר: 'אני עדיין נאבד כאן, תארי לך אם היו ממצאים וויז למיקרו סביבה, זה כאילו השבילים כל הזמן מתפצלים אחרת והמדרגות מחליפות זווית, זה מבוך…זה כמו הווגרוטס!'
'כן' היא צחקה 'גם אני לא מוצאת כלום. אם נולדתי עם חוש כיוון בכלל הוא אקראי לחלוטין. אולי הוא תקין בעולם חד מיימדי. אולי '
חייכתי והעברתי יד מזיעה בשערי 'את מציירת עדיין?'
'כן, גם כמוך. מידי פעם. אני לא מציירת כמו שהייתי רוצה לצייר ואת כל הציוד האמיתי שלי השארתי בבית, אין כלכך מקום במעונות'
המשכנו לפטפט ככה עוד קצת והיא סיפרה לי על כך שהיא עושה תואר דו חוגי: מתמטיקה ופסיכולוגיה, אולי היא תמשיך בעתיד לרפואה כמו שחלמה פעם, אבל היא כבר לא מלאת תשוקה כמו שהייתה פעם ומתמטיקה ובני אדם מרתקים ומספקים אותה, שונים ככל שיהיו, כשהגענו לחנויות השתתקנו והיא קנתה סלט וזירו ואני שני סנדוויצ'י ענק ומיץ בצבע כתום מחליא.
'לדשא?'
'לדשא'

'אז מה את מציירת?' שאלתי אותה, רגלי פרוסות לפני על הדשא וסנדוויץ רחב כמעט פי שתיים מפי בידיי. לא ידעתי איך לאכול אותו באופן מנומס והייתי רעב.
'למה אתה מתכוון מה אני מציירת?'
'את מעתיקה דברים? את מציירת מהראש? ריאליסטי? מופשט? קומיקס?' הוספתי אפילו שפקפקתי בכך עמוקות.
'אה. זה שאלה קשה. אני יותר מציירת רעיונות שעוברים לי בראש. לא בהכרח מילוליים ואנשים שיסתכלו לא בהכרח יבינו, אבל זה מנקה את הראש.
תרפי מעט' היא לקחה נגיסה מעודנת מהסלט והסיטה תלתל מבין עיניה 'אני גם מציירת פרוטרטים לפעמים, למרות שאני לא רואה טעם בזה: יש מצלמה היום, מה הטעם בהעתקה, זו לא אמנות'
'או שזה כן' חייכתי ועברתי ביאוש מהסנדוויץ הכמעט מושלם שלי למיץ 'אבל לא ניראלי שנתווכח על זה, או שאת תשנאי אותי לנצח נצחים'
'אני לא' היא מחתה ולרגע נראתה כמעט חמודה, כמו ילדה
'אני מצטער. ניראלי שהייתי מעצבן באופן קיצוני אז'
'לא. היית בסדר' היא אמרה, כלכך רצינית
הרמתי גבה ושוויתי לקולי יללה 'הכל באשמת מיכל אבל, תולשת ידיים נלהבת שכמותה. אם היא חופפת קבוצות כמו שהיא חופפת אנשים אז הפרדוקס של ראסל בכלל לא פרדוקס ובעצם יש רק קבוצה אחת- – מה שאומר שאין בכלל קבוצות- – מה-'
'מה שיושב יופי עם פלוסופיית האבסורד שלך' שיר חייכה ואני צחקתי 'אולי טעיתי במיכל אחרי הכל'
שתינו הבזקנו מבטים. היינו מנומסים מכדי לומר שמיכל מטומטמת אבל חשבנו זאת בכל זאת, וחשבנו שהאחר חושב גם את אותה מחשבה.
'אולי טעית בעצמך' שיר אמרה לבסוף והצביע עלי עם המזלג, חיוך עדין על שפתיה.
לא היה לי מה לענות על זה, שפתיה הבריקו מעט, בטח משמן שהיה בסלט-הרהרתי איפשהו בשולי מוחי, אבל לא הצלחתי להתרכז בדבר מלבד שפתיה עצמן.
הסמקתי מעט, אבל זה היה סומק טוב
'אתה לא מתכוון לאכול את הסנדוויצים שלך? אתה לא רעב?' שמעתי אותה שואלת מרחוק, כמעט בטון של מורה ובכל זאת: שפתיה, שפתיה…

בשבוע הבא מצאנו את עצמנו נפגשים יותר ויותר, במדשאות בין הבניינים השונים ועל הגגות- עם נוף שצעק אומנות ושגרם לנו לצחקק שוב על הוויכוח ההוא. היא תמיד הייתה מוקפדת בלבושה, ושמתי לב לפס חום ומדויק מעל עיניה ולכך שתמיד היא ענדה משהו קטן ומיוחד, אם זה היה עגילים דמויי סוכריות חגמולד, נעלי דוריתי, או גרביים עם הדפס ליל הכוכבים של ואן גוך. זה היה כמו נגיעת ילדותיות קטנה, נגיעה שנאחזתי בה, כי היא הייתה אחראית כלכך ומחושבת. היו לה עקרונות ואידאלים ואם יש סוג של אנשים שזוכים בפרס נובל היא הייתה הם, עם חלומות אלוטראיסטים ורעיון מגובש על מהותו של העולם. לא פעם היא הרצתה לי על וורגיניה וולף וסופרגיזם, על רוזלינד פרנקלין והעוול שווטסון וקריק עשו לה.
היא כעסה באופן מתון ומנומס כשהייתי מאחר למפגש איתה ואני הייתי מרצה אותה בבדיחות מטופשות על יחסיותו של הזמן ויקומים מקבילים ('לא באמת אחרתי לך') ובהתנצלויות של דבש, שמן וטל.
היא עצבנה אותי לעיטים ותסכלה אותי עד כעס ולרגעים לא יכולתי להאמין שמישהו קפוץ וריאלי כמותה יכול להיות אומנותי ולצייר, אבל אז היא הייתה מדברת על ספר שקראה ('מלחמת הסלמנדרות? קראת את מלחמת הסלמנדרות? קראל צ'אפק מעולה. ידעת שהוא המציא את המילה רובוט?'), על החורף, על מוזיקה ואני הייתי יכול שוב למצוא בה רוך; עמוק-עמוק מתחת לרשמיות, למודלים ולאמות המוסר הראויות שלה.
וביום חמישי אחד, על גג שמשקיף אל מזרח ירושלים, בין פסיכולוגיה קוגניטיבית שלה ומבני נתונים שלי לאלגברה לינארית של שתינו, שאלתי אותה עם אני יכול לנשק אותה (שפתיה, שפתיה, שפתיה)
היא הביטה בי כמו בנצח, השמש גורמת לעיניה להתכווץ ולרגע חשבתי שעשיתי טעות נוראית ורציתי לבכות. תיהיה גבר. תיהיה גבר לעזזאל.
אבל אז שפתיה התעקלו כמו קשת והיא לחשה לי: 'כן' ושתינו צחקקנו כמו ילדים עד שנרכנתי מעליה, מניח את שפתי על שפתיה (שפתיה שפתיה שפתיה) ומנשק בעדינות.
הרצינות והרישמיות שבה גורמים לי להרגיש כמו אביר מגושם למדי.
כשהתרחקתי לנשום אוויר התענגתי לראות אותה סמוקה, שערה הראוי תמיד סטור מעט ועיניה מעורפלות. יש לי כוח עליה, חשבתי, כוח שעובר מתחת לכל השכבות שלה ונוגע בה ממש.
ואני אוהב אותה, באמת, אם יש דבר כזה אהבה. אני מכיר את מתאר השקע שבגבה ואת כל צבעי הלק שלה, את האופן שבו עוולות מוסריות גורמות לה לזעום ואת האופן הצדקני שבו היא חושבת על דברים: קלאסיקות תמיד מדהימות ('דיקנס משעשע, הוא כלכך ציני ושנון! ראית?') , אוכל גורמה יותר טוב מפיצה וסמים גרועים יותר מאלכוהול.
לפעמים אני לא מבין אין אני לא מתחרפן. איך היא לא מתחרפנת כשאני זורק גרביים על הריצפה, מדליק ראפ ואומר שחיים של אמת הם חסרי משמעות ונוכח המוות וגם אמת זה אשליה.
שניינו שונים…
אבל היא מציירת, אני חושב. ונזכר במחברת שהראת לי-בצבעי המים שהשתלבו בעדינות, היא חושבת ששלג ניראה כמו קסם וכשקפוא ממש אנחנו מתכרבלים על הספה בסלון שהוא המטבח, עם שמיכה חומה צמרירית, רדיוטר מכחכח והיא קוראת לי מסות ושירה:

(הַרְאִי פָּנַיִךְ, זְהַב-תַּלְתַּל,
שְׁמַעְתִּיךְ פּוֹזֶמֶת זֶמֶר קַל.
חָדַלְתִּי קורא, סִפְרִי נִסְגַּר,
בָּאָח מולי, הָאֵשׁ תִּבְעַר —)

'דני, דני…' היא נעצרת פתאום ונאחזת בידי 'תוכל להכין לי תה, בבקשה?
ואני נעתר, מחייך וכמובן שהיא שותה תה עם חלב