שירת הירח

ירח ירח, כה זוהר ואהוב
מפיץ אור, כל כך חשוב
מאיר אותי מבפנים החוצה כדרך אגב, לילה לילה.
לובן אורו הנשקף ביופי חיוכך,
שינייך כפנינים היקרות בעולם, כאילו גזלו ממני כל עושר מוחשי,
אך את עושר האהבה העניקו לי, כך הפכתי לעשירה בעולם.

ומנגינות הכוכבים הפכו לחישות לנוכח המרחק, שמים וארץ הם בזים לנו.
עוטים מסיכה נוצצת בכדי להסתיר את קנאתם הרבה, כך
מתנהגים אלו שכביכול הכל בהישג ידם.

אך לא משנה כמה כוכבים יפלו
האם יום יבוא והשמש תדעך
או מה יקרה כשהקרחונים ישנו את מצב צבירתם
תמיד תעמוד שם באפלת הלילה כיונה צחורה דוממת, שלעולם לא תחזור להניף כנף.
ואשב לי יום וליל, מביטה בך, עד צאת נשימתי האחרונה ועד שאהפוך דוממת כמותך.
גם אז תוסיף לאחוז בכל העולם מלמעלה,
תוסיף להביט בי, אם כי האור שזרעת בי לא יוכל להוסיף ולהאיר אותי עוד.