שיעור כימיה מהפנט.

אז אנחנו נפגשים פה שוב, אחרי שאמרתי שאני לא אפול שוב במלכודת שלו.
אבל אני חושבת שאני נופלת. ונופלת חזק.
אני רואה אותו כל יום, מסתכלת עליו כל שיעור עד שהמבטים שלנו מצטלבים ואז אני משפילה את עיניי מחשש הוא יראה אותי מסמיקה וידע שזה בגללו.

היום היינו במעבדת כימיה ביחד. לגמרי במקרה. יצא שלכולם היו זוגות חוץ מלשנינו אז המורה חיברה אותנו ביחד. אני כל כך התאפקתי לא לחייך חיוך כל כך גדול, אז שוב השפלתי את המבט שלי והתיישבתי מימינו. המורה מתחילה להסביר את הניסוי שאנחנו עושים היום ואני יושבת ומשרבטת במחברת שלי בעוד שיד שמאל שלי מונחת על הכיסא מתחת לשולחן.
אני מתחילה לכתוב לי במחברת את המילים של השיר מה אם נתנשק של נתן גושן.
ובעודי מזמזמת לי את השיר בשקט אני מרגישה משהו עדין על כף היד שלי. אני מפנה את מבטי אליו, הוא מסתכל לי ישר לתוך העיניים ואני מחייכת חיוך קטן ומורידה את מבטי חזרה למחברת. אני ממשיכה לכתוב לי את המילים: "ומה אם נתנשק?, האם זה משהו שאת תזכרי תמיד או תשכחי כשיתרחקו שפתינו.." ותוך כדי שאני כותבת אני רואה אותו מסתכל על המחברת שלי ומרגישה את היד שלו זזה בעדינות ובאיטיות לא אמיתית על היד שלי. זה הרגיש כמו ליפול לבריכה של צמר גפן; רכות, ואושר, ונעימות, ופרפרים בבטן. ופתאום הקול של המורה שאומר לבוא ולקחת את הניסוי שבר את השלווה שלי וגרם לו לקום ולעזוב את היד שלי, דבר שלא יכולתי לתאר במילים כמה מצער הוא היה באותו הרגע. כשהוא חזר שאלתי אותו:
"תגיד, מה בעצם עושים בניסוי?"
"הניסוי הפעם הוא על יצירת תרכובות, את לוקחת שני חומרים, שונים לגמרי אחד מהשני ומאחדת אותם למשהו חדש ומיוחד שלא היה קודם. מה, לא הקשבת למה שהמורה אמרה?"
"אממ, לא ממש, לא הצלחתי להתרכז כל כך" והסמקתי כל כך הרבה שחשבתי שהלחיים שלי לא יכולות להיות אדומות יותר. הוא חייך והשיעור המשיך כרגיל.
אחרי עוד כמה שיעורים שעברו לאט מידי, הגיע הצלצול הגואל וסוף סוף יכולתי ללכת הביתה. בדיוק סיימתי לשים את הספרים בלוקר כשהרגשתי יד על הכתף שלי. הסתובבתי וראיתי אותו עומד שם לידי. היו כל כך הרבה אנשים מסביב אבל כשהסתכלתי לו בעיניים, יכולתי להישבע שזה רק אני והוא שם, בלי אף אחד אחר. ופתאום הוא מתחיל לדבר ואני יוצאת מהבהייה המביכה שלי :
"רק רציתי להגיד ביי, אה וגם שהיה לי ממש כיף להיות איתך במעבדה היום" ואז הוא קרץ קריצה קטנה, שרק אני יכולתי לראות, חייך, הסתובב והלך. ואני נשארתי שם עם לב דופק, חיוך מטומטם, ושאלה אחת:

למה אני שוב נופלת למלכודת הזאת?