שינית אותי פרק 24

~אליס~
הרגשתי שמישהו תופס אותי.
הסתובבתי, זה היה מאור (למי שלא זוכר: זה האח הקטן של בן ונופר… בגיל 13)
"הבהלתי אותך?" אמר וחייך, אם לומר את האמת אני קצת מחבבת אותו למרות שהוא קטן ממני.
"בכלל לא" ניסיתי להישמע רגועה.
"שקרנית!" איזה חוצפן!.
"אתה שקרן!" הוא חייך.
"טוב בואי נלך לראות איזה סרט" כניראה ניסה להעביר נושא, הלכנו וישבנו על הספות.
הדלקנו את הטלוויזיה, וצפינו…
לפתע שמענו טריקת דלת, ולאחריה צעדים, זיהיתי את הצעדים…
"בן ישחט אותי" לחש לי מאור, מאור היה אמור לישון.
"גם אותי" הוספתי שלא יבהל…
הוא התקרב אלינו.
"מזה? לא ישנים?" אמר וחטף למאור את השלט.
"יאללה למיטות עכשיו!" צעק בן, נתתי למאור נשיקה בלחי, הבטתי מהצד על בן הוא קינא.
"לילה טוב אליס" אמר מאור תוך כדי שהוא עולה במדרגות.
"גם את לכי לישון, ישלך מחר בצפר" עליתי למעלה, והוא אחרי.
הלכתי לישון.
קמתי בבוקר, ציחצחתי שיניים, התקלחתי, לבשתי חולצת טריקו קצרה אדומה, מכנס ג'ינס צמוד,
נעלי ואנס אדום לבן, קצת אודם אדום, הסתרקתי, לקחתי תיק בצבע לבן, וירדתי למטה.
(האמת שאמרו לי שאני לא צריכה להתאפר ולא לעשות כלום בשיער, אני שונאת שאומרים לי את זה, זה גורם לי להסמיק.)
הגעתי למטה אפחד לא היה שם, הסתכלתי בפלאפון השעה היתה 7:30, העיקר אמר לי ללכת לישון והוא עוד לא קם.
הלכתי להעיר את אחותי זה היה קשה, החלטתי להשאיר לבן את העבודה הזאת, עברתי למאור גם היה קצת קשה אבל הוא קם בסוף, והוא ניסה להעיר את טליה וחטף כרית לפרצוף…
הלכתי להעיר את בן, שלב ראשון לנענע, אם זה לא עובד מושכים את השמיכה, אם זה לא עובד מדברים…
"בן קום" אמרתי בטון נמוך, הוא לא קם.
"קום בן" אמרתי בטון קצת עצבני, הוא לא קם.
"בן ביטון קום!!!" צעקתי, הוא קפץ בבהלה.
"תגידי את בסדר" אמר ותפס את האוזן שלו, חחח כשאני עצבנית…
"אתה בסדר? השעה רבע ל8:00, העיקר אמרת לנו לישון מוקדם" הוא הביט בי בעצבים.
"בוקר טוב" אמר וקם, מוזר…
הוא עשה לי את העבודה, העיר את טליה כל הכבוד!
"סופסוף אתה עושה משהו מועיל" אמרתי לבן, הוא עשה מבט מוזר.
"יאללה טליה תחזרי לישון" אמר לטליה, לאאאאאאאאא.
"לא תקשיב, אמרתי את זה בתור מחמאה" הוא חייך והלך להכין כריכים.
"אליס מה את רוצה בלחם?" צעק לי מהמיטבח.
"חביתה" צעקתי לו בחזרה.
"בסדר שמתי לך חצילים" צעק שוב, מה?, רצתי למיטבח וראיתי אותו שובר ביצה, שיווו נרגעתי
"למה שיקרת?" הוא צחק לי בפרצוף, חוצפן קטן.
"סתם כי כיף לראות אותך עצבנית על הבוקר" וצחק שוב, הסמקתי, באתי לתת לו ת'סטירה של החיים שלו, ולא יודעת איך הוא אפילו לא התכונן וישר תפס לי את היד.
"מרביצה לבנים?" הסמקתי, למה הוא עושה לי את זה?
"עכשיו את כולך אדומה, פשוט מושלם" הורדתי את הראש.
"תודה רבה, רק תעזוב לי את היד" אמרתי, והוא שחרר את היד, הסתובבתי ובאתי ללכת.
"רק רגע" הסתובבתי, הוא נתן לי צביטה בלחי, אוווץ' היו לי דמעות בעיניים.
"זה על מה שניסית לעשות" אמר וקרץ לי, מפגר.
"ובינינו ככה האדום יחזיק מעמד" אמר וצחק.
הלכתי לחדר ובכיתי, לא על המכה שבלחי, על המכה שבלב…
עד שלפתע דלת החדר ניפתחה,