שינית אותי-פרק 22-בית חולים

"בן איפה נופר?" נו שיגיד כברררר.
"היא היא בבית חולים" בן אמר את זה אפילו בלי להוזיל דמעה, חסר רגש.
"א…אבל… למה?" שאלתי ובשלב זה התחלתי לבכות, הוא היה ניראה רציני.
"היא תיהיה בסדר כולה תאונה" חסר רגשות…
"מה כולה? מה? אחותך נידרסה ואתה אומר לי כולה תאונה" הוא הביט בי במבט כועס, ויצא.
"בן… חכה… מתי מבקרים אותה?" הוא הסתובב.
"עכשיו" ויצא.
התארגנתי מהר…
(אם מענין אותכם: לבשתי ג'ינס תכלת, סריג צבע קמל, נעלים גבוהות שרוכים שחורות,
סירקתי את השיער, שמתי קצת אודם ורוד)
הלכתי לראות מה עם מאור וטליה, באתי להכנס לחדר ו…בום, נפלתי על הרצפה.
"מתאמנת על להתחיל עם בנים?" זה היה בן, הסמקתי כולי.
"טיפ קטן ממני התנגשות זאת לא התחלה טובה" קרץ לי, ועזר לי לקום.
"כאילו שהתכוונתי לזה" התעצבנתי עליו, מה הוא חושב לעצמו.
"יפה לך אדום" הוא התכוון כניראה לפרצוף שלי…
~בן~
חחח איך היא הסמיקה, כולה מה אמרתי.
ירדנו למטה יונתן כבר נסע, נישארנו אליס ואני, מה שאומר ששנינו ניסע באופנוע שלי…
"יאללה עלי על האופנוע" סימנתי עם היד.
"אני? איתך? לא נוסעת" איזה בת מסרבת לבן ביטון?.
"ואני אומר לך שכן" קבעתי לה, נו יאללה שתעלה כבר.
"טוב אני מזמינה מונית" מה עבר עליה?
"מה מונית? שתיים בלילה מונית? חבל על הכסף" לא שאני מתקמצן…
"לא על חשבונך" הוציאה את הארנק שלה, חטפתי לה אותו מהיד.
"יודע מה? אני הולכת ברגל" התחילה ללכת, תפסתי לה את היד וסובבתי אותה אלי.
"את באה איתי ברור? אני לא צריך עוד תאונה" זה רק מה שחסר לי…
"אולי תעזוב…" שחררה ת'יד, עמדנו אחד מול השני…
"היי" שמענו קול, הסתובבנו פאקקק, האחרונה שאני רוצה לראות עכשיו… עדי.
"אליס תעשי טובה, תזמיני מונית" אמרתי בשקט, אליס התקשרה, הסתכלתי על עדי בעצבים.
"אל תדאג באתי רק בשביל אחותך, פשוט לא ידעתי איזה בית חולים" כניראה היא ראתה את הפוסט שפירסמתי בפייסבוק על אחותי.
"אז יכולת לשלוח הודעה" באסה שהיא באה…
"חשבתי שתסנן" חמור חושב, עכשיו להתקע איתה, ולהיזכר בכל החרא של החיים שלי.
לא התיחסתי לתשובה של עדי, המונית הגיעה, אליס אמרה גם לעדי לעלות, הן ישבו מאחורה.
~אליס~
לא רציתי לסוע עם בן באופנוע, התבישתי ממנו, הוא דאג לי שהוא לא רצה שאלך ברגל…
"היי אז את עדי" פתחתי איתה את השיחה, משפט פתיחה נחמד ^_^.
"כן" היא חייכה, אבל מבעד לחיוך ניראה כאב.
"את לא צריכה להפגע מבן" ניסיתי לנחם אותה.
"כן, אני יודעת" היא השפילה מבט.
"אל תדאגי, הוא קיבל את החינוך שלו על אתמול" קרצתי לה בחיוך.
"את… חברה שלו או משהו כזה" הסמקתי, מצד אחד הלוואי אבל מצד שני עדיף שיעלם…
"לא, אנחנו רק גרים אצלם, אני, ואחים שלי" היא חייכה, כניראה פחדה שאתפוס לה אותו…
"אהה, ניראה שהוא מחבב אותך" הסמקתי, מה? איך היא?
"למה?" השאלה הכי מפגרת שקימת, למה? כובע.
"אני הייתי חברה שלו, אני יודעת איך זה שהוא שם עין על מישהי" הוא באמת…
"סליחה שאני שואלת אבל… זה נכון שאת בגדת בו?" היא הורידה את הראש.
"כן" איך היא יכלה לעשות את זה? לבגוד בבנאדם?, לא ידעתי מה להשיב לה, אז פשוט שתקתי וכך גם היא…
"את לא יכולה לשפוט אותי ככה, היתה לי סיבה… ועכשיו אני… כן רוצה אותו" היא אמרה לאחר מספר דקות של שקט, היא לא ברורה, היא רצתה אותו אחר כך לא אחר כך כן, זלגה לה דמעה.
"זה בסדר, את לא צריכה לבכות, אם את רוצה אותו אני אעזור לך" היא חיבקה אותי, חיבוק חם
מצד שני… יש לי גם משהו אליו…
הגענו לבית החולים סורוקה, ירדנו ובן כיוון אותנו לחדר אחרי ששאל את המזכירה.
"זה כאן" הצביע על איזו דלת, פתחנו וניכנסנו, היא שכבה שם על איזו מיטה,כאב לי לראות אותה ככה, רציתי לבכות, זלגו לי דמעות, בן עמד שם מול המיטה בלי להוריד דמעה אחת!
זאת לא אשמתו, הוא עבר כל כך הרבה… עדי הסתכלה עליו, והשפילה מבט.
לפתע מישהו ניכנס לחדר, כולם הסתובבו…