שינוי זה לא רע ~ פרק 27 ~ סוג של סיפור ערסים

פרק 27:
נ.מ. שיר
איך אני שונאת בתי חולים.
אנחנו יושבים בלובי הזה כבר שעות וקפוא לי והכל פה מסריח כמו מוות.
שמתי את ידיי סביב כתפיי וניסיתי להתחמם.
אלירן הוריד את הסווטשירט שלו ושם אותו עליי.
חייכתי אליו חיוך של הערכה והשחלתי את ידיי לשרוולים.
הבטתי אל עבר הדלת וראיתי את שון נשענת על המעקה בסיגריה הרביעית שלה כבר.
"אני ניגשת לשון" אמרתי לאלירן ויצאתי החוצה.
"תביאי" אמרתי ולקחתי ממנה את הסיגריה.
לקחתי שאכטה ונאנחתי.
"שיר" היא אמרה בפליאה.
"גדלתי בפנימיה של נוער בסיכון מה נראה לך שלא עישנתי אף פעם?" אמרתי ולקחתי עוד שאכטה.
"הוא יהיה בסדר." אמרתי לה והנחתי את ידי על כתפה.
"איך את יודעת?" היא אמרה בדמעות והתפרקה על כתפי.
"אני תמיד צודקת. זוכרת?" אמרתי בשעה שליטפתי את שיערה.
"לאלוהים לא אכפת מי צודק" היא ייבבה.
"אלוהים אוהב אותי" אמרתי.
"בנות" אלירן אמר מבעד לדלת.
"שון הציצה אליו בציפייה.
"לרופא יש חדשות." הוא אמר.
ליטפתי את גבה של שון והתנתקנו מהחיבוק.
אלירן פתח למעננו את הדלת ואני נתתי לו נשיקה בלחי כתודה.
צעדנו מחובקות אל עבר החדר שבפתחו עמד הרופא.
"רון סבל מפגיעה בכבד וכמה עצמות שבורות באגן. בנוסף לפגיעה במוח. במזל הצלחנו למצוא לו תורם מתאים להשתלת הכבד. את האגן תיקנו ואנחנו מקווים שהמוח לא נפגע יותר מדי. הוא עכשיו ישן ואנחנו נשאיר אותו בהשגחה לארבעים ושמונה שעות הקרובות לפחות. אנחנו צריכים מישהו אחד שיבוא איתנו כדי לאשר את אנשי הקשר" הרופא הסביר.
"אני אלך" התנדב אלירן והוא והרופא צעדו לעבר עמדת האחיות.
אחזתי בידה של שון ונכנסנו בחזרה לחדר.
היא שמה את ידה על פיה והשתנקה.
רון שכב שם ראשו מכוסה בתחבושת, השפה שלו פתוחה ונפוחה במעט, הלחי שלו תפורה והידיים שלו חתוכות.
הוא שכב עם כותונת של בית חולים עם צינור בתוך פיו.
שון התיישבה על הכיסא לידו וליטפה לו את הלחי.
התיישבתי בכיסא לידה וחיבקתי אותה.
היא נשענה עליי ובכתה.
לא יכולתי להתאפק ובכיתי גם אני.
קשה לראות אותו ככה. זאת לא פעם ראשונה שהוא בבית חולים אבל זה הרבה יותר מסתם דקירה או מכות.
יש מצב שהוא לא יחזור.
אני לא יתמודד עם הוא לא יחזור.
איך אני יעשה את זה?
איך אני יחיה בלי החבר הכי טוב שלי מלפני שלוש שנים?
~
"אני הולכת לקנות קפה, להביא לך משהו?" שאלתי את שון וקמתי מהכיסא.
"לא תודה" היא אמרה בעייפות.
"אני יבוא איתך" אמר אלירן וקם מהספה.
"אלירן עברו כבר ארבעים ושמונה שעות והיא לא אכלה ולא שתתה" אמרתי לאלירן בדאגה.
"אני יודע. בואי נביא לה משהו בכל זאת" הוא אמר .
"מתי אמא של רון מגיעה היום?" שאלתי אותו כשעמדנו בתור לדוכן הקפה.
"היא אמרה שהיא גומרת את העבודה רק בשבע ואז היא תעבור בבית לקחת לו כמה דברים"
הוא אמר.
"מה אם הוא לא יתעורר אלירן?" שאלתי אותו והרמתי את מבטי אל עיניו.
"הוא יתעורר. את תראי" הוא אמר וחיבק אותי.
"שתיים הפוך ואחד שחור בבקשה. אה וגם שלושה קוראסונים עם שקדים." הוא אמר למוכרת.
נפרדתי מהחיבוק והוצאתי כמה מטבעות מהכיס.
אלירן עצר את ידי והוציא שטר של חמישים מהכיס.
"אלירן אתה משלם עליי כבר יומיים יש לי כסף משל עצמי" אמרתי.
"מכמות השקיות שחזרת איתם לא הייתי אומר את זה" הוא אמר ולקח את הקפה, המאפים והעודף.
"אני עובדת קשה מגיע לי לשחרר קצת קיטור." אמרתי ודחקתי בו במרפקי.
"אמת" הוא אמר ונשק לשיערי.
נכנסנו וראינו את שון ישנה על הכסא עם ראשה מונח על המיטה של רון.
הנחתי את האוכל שלה על השידה ליד המיטה והתיישבתי על המיטה ליד אלירן.
הוא השעין את ראשו על כתפי ולגם מהקפה.
שון הרימה את ראשה מהמיטה לאט ונשמה עמוק.
"אני יוצאת לעשן. תודה חברה" היא אמרה כשקמה מהכיסא ולקחה את האוכל בדרך החוצה מהחדר.
~
נ.מ. רון
כאב חד פילח את ראשי.
עצמתי עיניים חזק וקיוויתי שהוא יגמר.
פתחי את עיניי לאט מסונוור מהאור הלבן.
ניסיתי לקום אבל הרגשתי משהו דוקר בבטני.
"אהה" זעקת כאב נפלטה ממני.
הרמתי את השמיכה קצת רואה שאני לובש כותונת של בית החולים.
"מה לעזאזל? " מלמלתי.
ניסיתי לקום שוב אבל הכאב בבטן חזר.
הצצתי מתחת לכותונות וראיתי תחבושת ענקית מודבקת לצד בטני.
" שיר הוא התעורר." שמעתי קול חלש מצדדי.
הבטתי הצידה וראיתי את שיר ואלירן יושבים על הספה.
שיר התקדמה אליי במהירות ונתנה לי אגרוף לכתף.
"אחחח למה?" התלוננתי ושפשפתי את כתפי.
"תגיד אתה אידיוט?! אתה יודע איך הלחצת אותנו?!" היא צעקה.
"שיר כרגע הייתי בין חיים למוות מה את צורחת." אמרתי והנחתי את ידי על ראשי מגלה תחבושת גם שם.
"מה קרה לי בכלל?" שאלתי מפשפש בזיכרוני בניסיון להיזכר.
"היית בתאונה. ראית את שון וטבעת באלכוהול ואז החלטת שאתה רוצה ללכת לטיול בפארק ולחצות את הכביש." אמר אלירן.
"וואי וואי. שיר כפרה עלייך אני רעב מת אולי תסדרי לי איזה במבה?" אמרתי לשיר והצבעתי על הדלת.
"לא יאמן הבן אדם כרגע קם והוא כבר מסנג'ר אותי!" היא אמרה בייאוש ויצאה.
איפה שון? מה היא לא באה לבקר אותי?
"היא לא זזה ממך לרגע. לא אכלה ולא שתתה רק ישבה פה והחזיקה לך את היד לוחשת לך דברים ומתפללת שתחזור" אלירן קרא את מחשובתיי.
"הייתי אידיוט נכון?" שאלתי
"כן" הוא אמר והתיישב.
"אבל היא עדיין אוהבת אותך. ואתה אוהב אותה. אז תוריד קצת מהאגו ולך תגיד לה את זה" הוא אמר
"מתי נהיית כל כך חכם?" שאלתי אותו
"מישהו מאיתנו צריך לחשוב לא?" הוא צחק.
~
נ.מ. שיר.
ניגשתי אל מכונת הממתקים והכנסתי כמה מטבעות כדי לקנות במבה נוגט לתינוק.
הבטתי הצידה וראיתי את שון יושבת על הספסל מעשנת.
לקחתי את הבמבה ויצאתי אליה.
"הוא התעורר" אמרתי והתיישבתי לידה.
"ראיתי" היא אמרה לא מזיזה את מבטה.
"את לא רוצה לבוא לראות אותו?" שאלתי וחיפשתי את עיניה.
"אנחנו בהפסקה למה שהוא ירצה לראות אותי" היא אמרה וקמה מהספסל מכבה את הסיגריה וזורקת אותה לפח.
"שון…," אמרתי.
"עזבי שיר. אני חוזרת לפנימייה. דברי איתי" היא אמרה והלכה משם.
נאנחתי ונכנסתי חזרה לבית החולים.
"היא הלכה" אמרתי כשנכנסתי לחדר וזרקתי על שון את החטיף.
"תודה נשמה. מי הלכה?" הוא שאל ופתח את הבמבה.
"שון." אמרתי והתיישבתי בעייפות על הספה.
"למה?" הוא שאל ואכל מהבמה.
"מה למה ידפ"ר כי אמרת לה שהיא מתוסבכת מדי וביקשת הפסקה." אמרתי לו.
"את לא חייבת להזכיר לי את זה אני זוכר מה קרה" הוא אמר.
"לא רואים את זה"