שינוי זה לא רע ~ פרק 1 ~ סוג של סיפורי ערסים

פרק 1:
נ.מ. שון
קמתי לעוד בוקר מחורבן ציפורים מעצבנות ישבו לי על החלון כמעט לקחת רובה ויריתי בהם (רק שתדעו אני באמת תמיד מסתובבת עם אקדח קטן אתם יודעים… ליתר ביטחון). קמתי מהמיטה בעצלנות הסתכלתי בשעון וראיתי שתשע טוב לשיעור הראשון אני כבר לא יספיק, לבשתי שורט בהיר בגזרה גבוהה שרואים קצת את התחת, גופיה לבנה שמגיעה לי קצת מתחת לציצי וקרדיגן שחור. מגפיים שחורות מסקרה אודם אדום לקחתי את התיק צד שלי ויצאתי. הגעתי לבית ספר והפלא ופלא את מי אני רואה מולי? המנהל " בוקר טוב שון, אפשר לשמוע את התירוץ שלך להיום?" הוא אמר בטון מתנשא " מצטערת אין לי זמן" אמרתי לו בזלזול ועקפתי אותו כדי ללכת למחששה. נכנסתי וראיתי את יונתן "יוני!" אמרתי לו בשמחה ונתתי לו נשיקה בלחי "מה כבר לא רואים אותך!" אמרת לו והדלקתי סיגריה " הייתי מושעה לשבוע" הוא אמר ושאף מהסיגריה שלו "רוצה שנצמצם פערים?" שאלתי אותו בקריצה הוא חייך וגרר לי את היד לתוך השירותים.
אחרי שיצאנו חזרנו למחששה התיישבנו והמשכנו לדבר " אז מה.." התחלתי להגיד אבל גל נכנס וקטע אותי " שון אני צריך אותך" הוא אמר ויונתן הבין את הרמז והלך. "הושעתי שוב" הוא אמר בזמן שהתיישב לידי " אוקיי ו…" אמרתי לו כי זה עניין רגיל אצלנו. " אבא שלי אמר שנמאס לו" הפנים שלי נפלו ברגע. אני מכירה את אבא של גל ואם הוא אומר שנמאס לו אז הוא מתכוון לזה. "כן" אמרתי שאלתי ובלעתי רוק. "הוא מעביר אותי לפנימיה צבאית" הוא אמר והשפיל את מבטו. כל עולמי קרס ברגע אחד, נכון שהיינו עוברים בתי ספר ביחד אבל לפנימיה צבאית אין מצב שאני עוברת. "מה?" שאלתי אותו עם קול חנוק ודמעות בעיניים הוא הסתכל עליי במבט מתנצל ורק ישב שם וחיבק אותי.

"תבוא לבקר בסדר?" שאלתי אותו היינו אצלו והוא התכונן לנסוע לפנימיה. " כשאני יוכל אני יצא שונקי אבל אני לא יודע איך זה יהיה שם" הוא אמר בצער השפלתי את מבטי והנהנתי. ליוויתי אותו החוצה והוא נכנס למונית, זהו זה באמת הסוף. נופפתי לו מבעד לחלון עם דמעות בעיניים וגוש מחניק בגרוני. לא רציתי שהוא יעזוב. לא יכולתי שהוא יעזוב. אני צריכה אותו.

עבר שבוע מאז שגל עזב ותאמת כל מה שאני עושה זה או לשבת בבית ולעשן או לישון או שאיזה בן בא אליי. אני כבר בקושי באה לבית ספר גל לא שם אז אין לי מה לעשות שם עד כדי כך הייתי צריכה אותו. הטלפון שלי צלצל כשהייתי באמצע פרק של הסדרה חברים
-הלו
~שון זה אני
שמעתי את קולו של גל לוחש
-גל?! יואו אין לך מושג כמה אני מתגעגעת אלייך אני כל כך צריכה אותך איתי!
אמרתי לו והזדקפתי במקומי
~אני יודע גם אני צריך אותך ומתגעגע אלייך את לא מבינה איך קוראים אותי פה לא עישנתי חמישה ימים!חמישה ימם שון! אני על סף השברות!
הוא אמר בקול חסר אונים
~אהרון?! תחזור לפה מיד אני הרשיתי לך ללכת?!
שמעתי קול צועק ברקע
~ אני חייב ללכת שונקי אני ידבר איתך כשאני יוכל
– רגע גל!
אמרתי אבל הוא כבר ניתק. מסכן שלי.
"שון?" שמעתי את אבא שלי צועק
"פה!" צעקתי לו מחדרי. "רדי למטה בבקשה אני ואורטל רוצים לדבר אייתך" הוא ביקש. ירדתי למטה בחוסר רצון לפגוש את המפלצת העונה לשם אורטל. אורטל היא אשתו החדשה של
אבא שלי והאמא של שני ה"אחים" החדשים שלי. " מה" שאלתי מתיישבת על הספה למולם
"תראי שוני אני ואורטל חשבנו ו…" אבא שלי עצר רגע להשתעל " אנחנו רוצים להעביר אותך לפנימיה" אורטל התפרצה עם חיוך זחוח על פניה. אני לא מגזימה אבל היא באמת כמו האמא המרושעת של סינדרלה והיא שולטת באבא שלי ביד רמה. "אמ… כן" אבא שלי גמגם "את לא מגיעה יותר לבית ספר ובקושי יוצאת מהבית חוץ מלמועדונים ואני חשבתי… זאת אומרת אנחנו חשבנו שמסגרת סגורה יותר תתאים לך " היא אמרה ושמה יד על כתפו של אבי. " יופי אז לא רק שאני הייתי צריכה לגור איתה עכשיו אתם גם מעבירים אותי כדי שלא תראו אותי בכלל כמה צפוי" אמרתי בכעס וקמתי מהספה " שון זה ממש לא ככה!" שמעתי את אבי אומר בעוד שאני מתרחקת אל חדרי. גם כן הורים אלו.