שיכורים חלק 2

התעוררתי בבוקר בלי לזכור כמה שתיתי אבל כאב הראש בישר לי שזה היה לא מעט. קמתי מהמיטה וצעדתי לעבר המקלחת בתקווה שאחרי שאשטוף את עצמי ארגיש יותר טוב. כשיצאתי השעה הייתה כבר אחת עשרה. לבשתי טי שירט שחורה צמודה, ג'ינס לבן ויצאתי מהבית לעבר ה"טראק". כשהגעתי אלן עמד בכניסה ודיבר עם גבר שנראה בשנות השלושים לחייו – אחד הלקוחות כנראה. אני עובד ב"טראק" מאז שאני זוכר את עצמי. כבר בגיל 8 אחרי האסון שקרה, אלן לקח אותי תחת חסותו ונתן לי כל מה שרק הייתי צריך : מקום לישון בו, אוכל, בגדים, כסף וכל דבר בסיסי אחר. הוא ואשתו מרגרט דאגו לי כאילו הייתי הבן שלהם.

"ג'וני בוא תעזור לי רגע להרים את הקופסאות, זה נורא כבד לי" קראה לי מרגרט כשהיא מנסה להרים את ערמת הארגזים הגדולה בכניסה. רצתי לעברה מהר כדי לעזור לה "כמה פעמים אמרתי לך שדברים כאלה כבדים תשאירי לי, אני לא רוצה שתתאמצי" נזפתי בה תוך כדי חיוך. "מתוק שלי אני בסדר העיקר שעכשיו עזרת לי" אמרה לי בעודה הולכת לעבר הקופה בכניסה. המסבאה של אלן ומרגרט הפכה למוסד ידוע בעיר שלנו. זה היה המקום היחיד שבו אפשר היה לשלב מוזיקה טובה ואוכל מעולה, כל מי שנכנס למקום ישר התאהב בו. וגם עכשיו בשעה אחת עשרה וחצי בבוקר המקום כולו היה מפוצץ בעשרות אנשים שמחכים לשבת ולהנות. בזמן שאני מסדר את הארגזים אני מרגיש תפיחה חזקה על גבי, הסתובבתי, זה היה אלן. "מה איתך ג'ון מתי ההופעה שהבטחת לי?" הוא שאל אותי בפעם הכמעט עשרים בשבוע האחרון כמו בכל שבוע. "אלן התשובה שלי לא תשתנה, אמרתי לך" זרקתי לעברו והתרחקתי משם. כבר דיי התחילה לעצבן אותי השאלה הזאת שבאה כמה פעמים ביום כל יום במשך השנה האחרונה, אבל אין מה לעשות לא יכולתי לעשות עם זה כלום. ידעתי כמה זה היה חשוב לו, ובלי לסובב את הראש אפילו יכולתי להרגיש את עיניו העצובות נעוצות בגבי.

התחלתי לנגן על גיטרה כשהייתי בן 9 בערך. אחרי האסון הגדול, כשבמשך תקופה ארוכה כל מה שעשיתי היה לבכות, אלן החליט יום אחד שאני חייב לקחת את עצמי בידיים. הוא קנה לי את הגיטרה הראשונה שלי. לא לקחתי אף פעם שיעורים פרטיים אצל מורים, וכל השטויות האלה. לימדתי את עצמי תווים ואקורדים ואפשר להגיד שכבר בגיל 11 הייתי נגן מקצועי ומשם זה רק המשיך. אני זוכר אך כל פעם שהייתי מנגן עיניהם של הזוג שגידל אותי היו נמלאות דמעות ותחושת הגאווה שהייתה מציפה את אותם הייתה אדירה. כמעט 10 שנים הייתי כל יום יושב ומנגן שעות ארוכות, בגללי החליטו מרגרט ואלן להוסיף את המוזיקה למסבאה ובכל יום ראשון הייתי מופיע במקום בשעות הערב, מנגן על גיטרה שירים מוכרים. החלום שלי היה לנגן מול כולם את השירים שאני כותב לעצמי. עם הזמן נאספו לי במגירה בחדר מאות שירים שכתבתי על התקופות שעברתי, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מוכן להשמיע אותם לכולם, או שהשירים שלי מספיק טובים. ואז היא הגיעה והכל השתנה. הייתי צריך לדעת שכשמישהו נכנס לך לחיים בכזו מהירות, הסיכוי שיצא במהירות הוא כנראה הסיכוי היחיד. כך היה ונשארתי בלי כלום.