שיכורים אומרים רק אמת…(חלק ד')

סגרתי את דלת התא בשרותיי הבנות.
התיישבתי על האסלה והתחלתי לבכות בשקט, לא רוצה שמישהו ישמע אותי בכלל
הפשלתי את השרוול שלי, עיניי נפתחו למראה היד האדומה, היה עליה סימן סגול וכמה סימני שריטות מציפורניו שננעצו בבשר ידי.
התייפחתי בשקט, מחזיקה את ידי הכואבת ועוצמת את עיניי, לא חשבתי בכלל שהוא ייעשה לי את זה אי פעם.
ארי הכל, זה דיויד…
הסתכלתי את רגלי, דיויד בעט בי לפני שיצא מהכיתה, מעולם לא חשבתי שהוא יכול להיות כל כך אלים!
זה דיויד..זה שהיית מאוהבת בו במשך שנה שלמה, זה שהיה מגן עלי בככל פעם שהרגשתי רע ותמיד היה אומר לי כמה אני יפה
הוא היה גורם לי להרגיש ממש כמו נסיכה, הוא היה גורם לי להרגיש ממש כמו באגדות, הוא היה הנסיך שלי, הוא היה האביר על הסוס הלבן.
ואני? – אני נפלתי בקסמיו, אני התאהבתי בו מעל כל הראש, אני רציתי לתת לו הכול.
"וי?" שמעתי קול, קלואי. עצרתי את נשמתי, לא רוצה לתת לה לשמוע אותי בוכה.
קלואי היא החברה הכי טובה שלי, ואני שלה.
אנחנו מספרות הכל אחת לשנייה, אבל אני לא רוצה רחמים, אני לא רוצה עכשיו לדבר עם מישהו.
אני רק רוצה להיות לבד, לתת לעצמי רגע של שקט. "ויולט, אני יודעת שאת שם, תצאי החוצה. אני רוצה לדבר איתך." היא אמרה, קולה נשמע רגוע, אך אני יודעת שכשהיא לחוצה היא מנסה לרסן את קולה בכוח.

היא נאנחה, יוצאת מהשרותים. לקחתי שתי נשימות עמוקות, מרימה את התיק לי ויוצאת החוצה במהירות, חומקת מהבניין, למזלי זאת הייתה הפסקה, כך שאיש לא יכל להבחין בי.
חמקתי במהירות בין כל תלמידי התיכון. "לאן?" שאל השומר, "הביתה." אמרתי בקור ורצתי החוצה, לפני שהוא יוכל להגיד לי עוד מילה או לעצור בעדי.
המשכתי ללכת, מפשילה את השרוול ככה שלא רואים את הסימנים.

הגעתי לבית לאחר חצי שעה של הליכה, הבטתי סביבי, הרוח נשבה בשערי והשער הגדול של הבית שלי נראה מול עיניי.
נאנחתי, משפילה את ראשי וממשיכה ללכת.
"לאן נעלמת?" שמעתי קול, פרנק.
"למה הברזת?" שאלתי, "ראיתי אותך יוצאת מהבצפר, אז עקבתי אחריך." הוא אמר והתקרב אלי, "למה לא הגעת לקפטריה?" הוא שאל. "בוא.. בוא ניכנס לבית קודם…" מלמלתי ופתחתי את השער, הוא נכנס אחרי, מחכה בעוד אני מוצאיה את המפתח ומסובבת אותו בדלת העץ הענקית.
כן, יש לי בית ענק, ההורים שלי עשירים מאוד
אבל הראש שלהם תקוע כל הזמן רק בעבודה, משהו שאומר שגם אם אני אתחיל להשתכר ולעשן סמים הם לא ישימו לב. "איזה בית יפה.." הוא מלמל," אתה רוצה לשתות משהו?" שאלתי, הסוק טיפה עולה על לחיי. להגיד שידעתי בדיוק מה לעשות ומה להגיד לו?
טוב…זה יהיה שקט מוחלט, רציתי לקבור את עצמי בתוך האדמה. "אני חושב ששוקו חם יהיה נחמד…" הוא מלמל, ממשיך לסרוק את הבית הענק שלי, שתבינו, יש לנו שני מטבחים, שלושה סלונים ושבע חדרי אורחים.
אני מרגישה די לבד בבית הזה האמת…זאת הסיבה שכל כך אהבתי את דיויד, כי הוא תמיד היה בא אלי ומארח לי חברה.
"כן…." מלמלתי והפעלתי את הקומקום. מוציאה שתי כוסות ושמה בהם את האבקה.
"אז…למה ברחת?" הוא שאל, לוקח את השוקו החם שלו. "דיויד…" מלמלתי והוא הנהן. "מה הוא עשה לך הפעם?" הוא שאל, נאנחתי, שמה את הכוס על השיש ומפשילה את השרוול, אך רגע לפני שהוא הספיק להגיד דבר הטלפון שלי צלצל.
"מי זה?" הוא שאל, מנסה לראות את הצג. "דיויד…" אמרתי ועיניי נמלאו דמעות.