שטן שלא ברא האלוהים – פרק 2

שוב מוסיקת טראנס רועשת נשמעה מבחוץ.
ניסיתי להירדם, אחרי היום הקשה שעברתי עם לידור. הוא היה שיכור והחליט שגופי הוא שק איגרוף והחל להתאמן עליי.
כל גופי כואב ומחר כנראה אראה את הסימנים בכל מקום שידו הוטחה בגוף שלי.
הרגשתי כה מושפלת, כה חלשה וחסרת הגנה. הייתי חסרת אונים.
לא ידעתי לאן לברוח, כי הוא נמצא בכל מקום, אי אפשר להתחבא ממנו.
אם גופי לא היה כל כך פגוע ושברירי, הייתי יורדת למטה ומבקשת שישתיקו כבר את המוזיקה הרועשת הזאת.
עצמתי את עיניי בשנית, מנסה שוב להירדם ולשקוע בשינה עמוקה.
אך המוזיקה לא נתנה לי, כל כך נמאס לי מהמשפחה הזאת.
למה הם חושבים שכל השכונה, כולל העולם כולו שייכים להם?
יש עוד הרבה אנשים מסביב, הם כאלה חסרי רגשות ואגואיסטים?כוח…הם חושבים שיש להם כוח, לשלוט על כולם. אך אני לא מפחדת מהכוח הזה, הכל אשלייה והכל זה כסף.
אם לא היה להם כל כך הרבה כסף שמוכתם בדם של חפים מפשע ונוכלים כמוהם, אז הם לא היי שווים כלום.
קמתי מין המיטה, השתנקתי עם כל תזוזה מהירה או לא נכונה. כל חלק בגוף שלי כאב, לעזאזל!הלוואי והיית מת לידור, מגיע לך למות.
ירדתי לקומה התחתונה של הבית, נושמת כמה נשימות עמוקות ויוצאת מוכנה מהבית.
הלכתי לאט לכיוון שער הפלדה ביציבות. לא רציתי להיראות חסרת שיווי משקל.
השער נפתח ולמולי נחשף רכבו השחור של סניר, שעמד עם חבריו מחוצה לו ועישן סמים.
כמו כל יום אצלו.
אותה שיגרה עלובה.
חציתי את הכביש, באומץ רב נעמדתי למולו, משני צידי גופו עמדו חבריו עם עיניים משועשעות וחיוך ממזרי. כנראה חשבו שבאתי להתחיל איתו, אך הם כל כך חושבו הפוך.
הבטתי בתוך עיניו השחורות, שהחזירו מבט מאיים, תמיד הוא משדר איום על סביבתו. דרך עיניו, תנועות גוף ודרך כולו.
אך לא פחדתי, הם לא מהסוג שנוגעים בנשים.
"תנמיך את המוזיקה בבקשה, אני מנסה להירדם." ביקשתי ממנו והוא פלט גיחוך מזלזל. כמה אופייני לו.
"מה מצחיק במה שאמרתי?" הוא הביט בי, מוחק את חיוכו ומאגרף את ידיו לשני כדורים כבדים. העפתי מבט לעבר אגרופיו והתחלתי לחשוש. הרמתי בחזרה מבטי לעיניו שקדחו חורים בעיניי.
"שאת חושבת שאעשה את זה. תחזרי לישון תינוקת, כבר מאוחר." הוא צחקק בזלזול וחבריו התערבו. כל כך התרתחתי, רציתי להעיף לו אגרוף ולשנות לו את צורת הפנים המסורטטת שלו. אך רק עמדתי מולו, עם מבט זעוף כשהוא מחזיר לי מבט משועשע ומנצח.
"אתה חסר רגישות." אמרתי לו בשקט והרגשתי לפתע את הצלעות שלי בוערות.
"כן, שמעתי את זה כבר. תחדשי לי קצת." הוא ממש היה משועשע מכל הסיטואציה ואני הרגשתי שבעוד כמה שניות אמצא את גופי בריצפה הקרה.
"אח!" נפלט מפי ושמתי את ידי על הצלע הימנית שלי שהכי כאבה. יכול להיות ששברתי אותה, אוי ה' מה אעשה עכשיו?
"אני עוד תינוקת?אתה בעצמך מתנהג כמו ילד, מקווה שחידשתי לך." ירקתי בארסיות, לא יכולתי לאפק את עצמי יותר וסובבתי את גבי, מתכוונת ללכת בחזרה לבית אך יד חזקה וגדולה נכרכה סביב בטני והצמידה את גבי למשהו קשיח ומוצק, החזה הנפוח שלו. נפוח כמו האגו שלו.
"זה כואב!" צעקתי בעצבים, הוא לחץ לי על הצלעות והרגשתי כאילו שוברים לי אותן עם ידיים.
"תקראי לי עוד פעם ילד, את תדעי מה זה כואב באמת." הוא לחש בצרידות באוזני, צמרמורת אימתית חלפה בגבי התחתון והכאבים התחזקו ברגע שידו לחצה יותר חזק על בטני ועל צלעותיי.
"כואב לי בצלעות, תעזוב אותי ותן לי ללכת!" הרמתי את קולי.
הוא לא הרפה, הוא רוצה שאתחנן?הוא כנראה חי על כל התחנונים האלו. אך אני אספוג את הכאבים, הכל רק לא אתחנן.
אם לו יש אגו, אז לי כמה וכמה רמות מעל שלו.
"את חוצפנית תינוקת, מישהו צריך לחנך אותך." שוב הקול הצרוד ושןב הצמרמורת הזו, שיניח לי כבר ויתן לצלעות שלי אוויר.
ממש כאב לי, הרגשתי אותן מתפרקות.
נשכתי את השפה התחתונה בכאב, מנסה לעלות על הכאב בצלעות, אך זה לא עזר.
"בטח שלא אתה, אם אתה תחנך אותי…אני בטוח אגיע לתחתית." לחשתי בארסיות ואחיזתו בי התהדקה עוד יותר. כבר לא יכולתי לספוג את הכאב הזה והשתנקתי, נאנקתי מכאב והוא היה ממש משועשע מזה. חסר רגשות, קר כקרח.
"כואב לך?יופי. פעם הבאה שתדברי לא במקום, אני באמת אראה לך מזה כאב, אל תשכחי דבר אחד…אני לא אבא שלי ולא אחי. אין לי אלוהים." הוא אמר זאת באוזני בחדות, הבהיר לי את זה בבירור ובאיום מוחלט.
"תודה על התזכורת, פעם הבאה אעשה חושבים." ירקתי בציניות וידו שוחררה מבטני בזלזול.
שיחררתי נשימה ארוכה, מנסה לקחת אוויר לריאות, בקושי הצלחתי.
הוא רק החמיר את מצבי והתחשק לי למות, התחשק לי פשוט למות.
מה אם לידור יופיע אצלי מחר?באמצע היום ויחליט שאני שוב שק איגרוף?אני אפצע עד קשה. צמרמורת מחרידה עברה בגופי רק מהמחשבה הזאת.
חשבתי שוב ושוב על להתלונן, אך מה יקרה אם יכניסו אותו לכלא וישחררו אותו?כשהוא ישתחרר…הוא יהרוג אותי כאות נקמה.
הוא ינקום בצורה הכי אכזרית שלו ויתעלל בי עד מוות.
אז תמיד אני נכנעת למחשבה הזו ומחליטה לשתוק.
חזרתי אל תוך הבית, המאבטח פתח לי את השער נפתח ונכנסתי בחזרה הביתה.
נשכבתי על המיטה, המוזיקה הופסקה ברגע ששמעתי את רכבו מתרחק מהאיזור בחריקה מלחיצה ומופרזת.
הוא ממש מכונת מוות, מכל הבחינות.
"תודה לה'." מלמלתי ועצמתי את עיניי ואחרי דקות אחזות שקעתי לשינה עמוקה.
***

"בוקר טוב!" שמעתי קול מעליי, פקחתי את עיניי בבהלה שזה יכול להיות לידור ופגשתי במבט המבולבל של גלי.
"מה עובר עלייך?מה נבהלת?" היא שאלה ואחרי כמה שניות נפל לה האסימון. כן, עכשיו כל הבוקר חפירות.
הרגשתי את הצלעות שלי יותר מאתמול. ממש שרף לי והכאב גבר.
השתנקתי וניסיתי לקום, לעזאזל היא תכריח אותי ללכת לרופא.
העפתי את השמיכה מעליי ועינייה נפתחו לרווחה וקול בהלה נפלט מבין שפתייה.
היא הניחה את ידה על שפתיה, חסמה אותן ונענעה את ראשה מצד לצד.
"רומי…מה הוא עשה לך?" היא שאלה ודמעה זלגה מעינה הימנית. אחריה ירדו כמו שיטפון ועוד ועוד דמעות.
הבטתי על בטני החשופ על החזה, היו המון שטפי דם שהתחלקו בחלקים כמו מפה.
נאנחתי והתחשק לי לבכות, ריחמתי על עצמי וחשבתי לעצמי, איך הגעתי למצב הזה?
"אני אקרא לאמבולנס." היא אמרה ובידיים רועדות הוציאה את הנייד שלה מהכיס.
"לא!בבקשה." התחננתי, בקושי הצלחתי לדבר…לא הצלחתי לנשום.
"אל תגידי לי לא!הבן זונה כמעט הרג אותך!הצלעות שלך…אם הן שבורות?אל תנסי למהוע ממני כי זה לא יעזור לך!" היא בכתה והתקשרה למרות הכל לאמבולנס, מה אגיד להם עכשיו?אגיד להם שעברתי תאונה. כן…תאונה זה אמין, אבל השטפי דם?מה לעזאזל אגיד להם?
"מה אגיג להם עכשיו?" הרגשתי מיואשת ויותר מפוחדת.
"הגיע הזמן שיקבל את מה שמגיע לו, הוא…" היא לא יכלה להפסיק ובכתה בקול. בכיתי אחריה, הייתי זקוקה לשחרור הזה אך הכאב רק התחזק.
"אני אשמור עליך, אני לא אתן לו יותר לגעת בפיסת עור הכי קטנה שלך. אני אעבור לגור איתך, תקופה ארוכה ואת יודעת שזה קורה לו כשהוא איתך לבד.
אני מרגישה כל כך אשמה, אני נתתי לזה להמשיך בכך שלא התלוננתי עליו, מה קרה לי?מה חשבתי לעצמי?" היא האשימה את עצמה בכל הסיפור, כל כך רציתי לחבק אותה באותו הרגע אך הכל כאב לי.
"את לא אשמה!זה הוא אשם!אני אשמה שאני לא הפרדת ממנו. אני פשוט מפחדת…" אמרתי בשקט וניגבתי את דמעותיי מהפנים.
"את לא אשמה ואני הולכת לספר הכל!" היא אמרה בהחלטטיות.
"הוא יהרוג אותי, הוא יעשה לי יותר גרוע!" הפחד השתלט עליי, אותה מחשבה על הנקמה השתיקה את כל גופי.
"הוא ירקב בכלא ואת תהיי מוגנת, אני מבטיחה לך. אני לא אשאיר אותך לבד אפילו לא לרגע אחד. אני אגור איתך ואני אשמור עליך." היא אמרה, כאילו זה כל כך פשוט וכאילו זה מאה אחוז יעבוד.
אך חשבתי על זה לעומק, אולי היא צודקת. הוא צריך להיות בכלא, שם מקומו. שם הוא צריך להירקב עד סוף חייו.
"טוב, אני אתלונן עליו." אמרתי לה והיא הנהנה בראשה ועזרה לי לקום על רגליי.
ירדנו למטה, הייתי עדיין עם הבגדים של אתמול, אך כלום לא עניין אותי.
יצאנו מהבית והאמבולנס בדיוק הגיע. סניר יצא מביתו והביט על איך שמניחים אותי על האלונקה. הוא נראה מסוקרן, אך לאחר כמה מבטים קרים הוא הדליק סיגריה והוציא את הנייד שלו מהכיס של מכנסו.
הוא פשוט שטן, שטן מגודל.
אך לא איכפת לי ממנו, שימות.