שותפים-38

ערב.
לאחר שהצליחה מאיה,לגרום לדניאל לבוא איתה הבייתה הוא נשכב במיטה שלו.
כן.הוא רצה לשכב שם ולא לקום.
כל עולמו חרב עליו.כל האור שהיה בחיו,אינו.נעלם.
בערב,הוא ישב על המרפסת.
לילה קר.רוח קרירה,קפואה נישבה החוץ כשהוא שותה בירה.
מאיה כיסתה אותו בשמיכה.
"תודה,"הוא חייך,חיוך ריגעי.
"אתה בסדר?"היא שאלה.
"לא.."הוא ענה.מביט אל האופק במבט מזוגג
.מאיה הניחה על כתפיו את ידיה,היא ידעה שהלב שלו שבור.
"אני יודעת מה אתה מרגיש.."אמרה מאיה.
"איין לך מושג.."הוא אמר,נותן בה מבט עצוב.
"היא גם הייתה חברה שלי.."ענתה מאיה.
"אני..לא מעכל.."הוא נאנח.
"..אהבת אותה."היא הבינה,מחבקת אותו בחיבה.
"…אני עדיין..אני עדיין אוהב אותה."הוא אמר,חש כאילו פצע גדול הולך וניפער בלב שלו.
כשהכאב הולך ונעשה חזק יותר מרגע לרגע.הגעגועים גברו מרגע לרגע.
כל חיוך,כל מבט כל מגע,נחרט ונצרב בזיכרונו ,כפצע.
פצע מדמם.