שותפים-פרק 37

דניאל ליטף את פניה של סיוון,שפקחה את עיניה,והביטה בו.
היא חייכה אליו,מביטה בו בעיניים בורקות.
"היי..,"היא לחשה בחיוך.
"היי,מקסימה שלי.."הוא ענה,מחייך אליה,כשבפנים,הוא מתענה בכאב.
"..אני אוהבת אותך…"היא אמרה.שפתיה,כמהו לנשיקה שלו.
"אני אוהב אותך.."הוא ענה,מנשק את שפתיה בעדינות.
"קר לי.."היא אמרה,כשהוא מכסה אותה בשמיכה.
כשהיא אט אט,עוצמת את עיניה.
מפסיקה לנשום.לא היה לא מושג שזו תהייה הנשיקה האחרונה.
"מאיה!!!!!!!!!!!!"הוא קרא למאיה מהחדר השני,אחוז כאב.היא ישבה החדר ההמתנה.
דמעות פרצו מעיניו באותו רגע כשהוא אוחז בסיוון ומחבק אותה חזק חזק.
מאיה נכנסה לחדר,נוגעת בכתפו.תומכת בו כשגם היא פורצת בבכי.
"אוליי כדאי שנצא.."אמרה מאיה,מנסה להקים אותו כשהוא מסרב.
"לא!!"הוא אמר,מוסיף להביט בסיוון.
נוגע בפנייה,כשליבו הולם בכאב.
דניאל סירב להפרד ממנה.
מרכין ראש.משפיל מבט.
"דניאל,בוא.."ניסתה מאיה שוב לגרום לו לבוא איתה.
"עיזבי אותי,מאיה!"הוא קרא.מבקש להתייחד איתה,מספר רגעים אחרונים.
"..היא איננה.."אמרה מאיה מוחה דמעות.
"לא.לא!!!"קרא דניאל בשנית..כשהיא עומדת לידו והוא פורץ לזרועותיה והם מחבקים זה את זו.
מאיה,שחשה בכאב ההולך ומתגבר שלו,ניסתה לתמוך בו באותם רגעים קשים.
היא ניסתה לעזור לו להתמודד עם כאב האובדן.ואילו הוא,סירב להאמין שהיא איננה.
המציאות טפחה על פניו בהלם.
"לא!!"הוא קרא שוב בזעקות שבר.
הוא קפא.באותם רגעים הוא חש כאילו הזמן נעצר.עבורו.
מרגיש כאילו דם אינו זורם בעורקיו.הכל נעצר.הפסיק.
הלב מסרב להיפרד.