שונאת אותך?! פרק 25

"א..איך זה קרה לך?" שאל אותי.
"עזוב" אמרתי וקמתי.
"לא" אמר והושיב אותי על הכיסא.
"תעני לי"
"זה לא חשוב!" צעקתי עליו.
"אז מה כן חשוב?"
"מה אני עושה עם היד?"
"זה כואב לך?"
"נחש"
"בואי" אמר.
"לאן"
"בית חולים"
"חה, מצחיק" אמרתי בציניות.
"אני לא צוחק" אמר ומשך אותי בידי השנייה.
"ריילי, את אחראית על המקום עד שאני חוזר" אמר וזרק לה את המפתחות.
"אוקיי, קרה משהו?" שאלה.
"לא לא קרה כלום" אמר ויצאנו מהמסעדה.
"אני לא רוצה ללכת לבית חולים ליאו" אמרתי לו וניתקתי את אחיזתו מידי.
"במקרה שלך..זה לא ממש ניתן לבחירה" אמר ונכנס לרכבו.
נכנסתי אחריו "זה כלכך גרוע?" שאלתי אותו בחשש.
"אני מקווה שלא"
הוא חגר אותי והתחיל לנסוע.
"יכולתי לחגור את עצמי לבד" אמרתי לו אך הוא לא התייחס.
הבטתי בחלון, היד ממש כאבה לי..בחיים לא כאב לי בצורה כזאת, אני מקווה שזה רק נקע או משהו כזה.
"אחח" נאנחתי והחזקתי בידי.
ליאו הסתכל עליי ברחמים, לא ממש היה לו מה לעשות באותם רגעים.
"אל תדאגי, עוד כמה דקות מגיעים לבית חולים" אמר.
"זה לא ממש מרגיע אותי" אמרתי.
הוא נאנח.
"אוף .כואב לי" אמרתי והתאפקתי לא לבכות.
הוא עצר בצד. הצמיד אותי לחזהו המוצק וחיבק אותי חיבוק חם ואוהב שבחיים לא חשבתי שיבוא ממנו.
התחלתי לבכות, הרטבתי את חולצתו בעוד שהוא רק מחבק אותי ומרגיע אותי.
"אני אף פעם לא בוכה ליאו, אני לא יודעת מה קורה לי…ממש כואב לי" אמרתי לו.
למה זה קורה? במקום להתרחק ממנו אני רק מתקרבת אליו יותר.
"זה בסדר, זה נורמלי לבכות מיילי, אלא אם כן את לא אנושית או משהו כזה" אמר בחיוך והתרחק ממני קצת.
חייכתי מעט , "הרטבתי לך את כל החולצה"
"עזבי אות החולצה" אמר ונשק נשיקה עדינה למצחי.
"את בסדר עכשיו?" שאל.
הנהנתי בחיוך. והוא המשיך לנסוע לכיוון בית החולים.
"הגענו" הכריז אחרי חמש דקות של שקט.
יצאנו מרכבו.
"אממ ליאו" אמרתי לו, הוא הסתובב אליי.
"לא חשבתי שאני אגיד את זה איי פעם" אמרתי בשקט וגירדתי בעורפי.
"אבל תודה" חייכתי אליו.
"אין בעד מה ילדה" אמר בחיוך והתקדמנו לכיוון בית החולים.