שומר הראש שלי – פרק 22

הייתי אבודה .
כריס נעלם ואיתו גם אד . נפלתי על ברכיי, הייתי בדרך ללא מוצא, לא הכרתי את המקום כלל וכלל . קמתי והבטתי לשמיים, התפללתי לטוב, התפללתי שהכל יהיה בסדר אצל אד, וגם אצלי, ובמיוחד התפללתי שאמצא דרך לצאת מהיער הזה . עברתי בין שניי עצים ופתאום יצאתי מהיער "הארוך " הזה . "מה זה היה ?!" שאלתי המומה ופתאום שמעתי קול צוציק מתחתיי . הבטתי לכיוון שממנו הקול הגיע . זה נראה כמו שדון\גמד כזה . צרחתי מפחד, מה זה בדיוק ?! . "שלום לך גבירתיי " אמר לי ואני עדיין הייתי מפוחדת, טיפונת התקרבתי אליו . "מה זה היער הפצפון הזה ?" שאלתי את הגמד והוא חייך אליי "זה סוג של אשלייה של בני האדם המגיעים אליינו, מזמן לא היו לנו כאלה אורחים " חייך הגמד ואז שאל אותי "רוצה שאלווה אותך למקום שבו תוכלי לישון הערב ?" שאל אותי ואני חשבתי עלז ה במהירות ואז הנדתי בראשי "מצטערת, אני מחפשת מישהו שאבד לי " . ואז פשוט התחלתי ללכת והשארתי את הגמד מאחוריי . "חכי !" קרא הגמד ומשך במכנס הג'ינס שלי . "מה קרה ?" שאלתי והוא הביט בי בעיניים מתחננות "בבקשה תני לי ללכת איתך, בבקשה,בבקשה, בבקשה ! אני אהיה ילד טוב !" . גילגלתי את עיניי ונאנחתי "בסדר, בסדר, בוא נלך " אמרתי לו והוא צעד לפניי והוביל אותי לאנשהוא, העיקר לא לכריס הנורא .
– – – – – – – – – – – – – – – —
אד פקח את עיניו בעדינות . עיניו כאבו והוא הרגיש חלש וללא כוחות . במטושטש הוא קלט את כריס עומד מולו . "נו מה אחי היקר ?" אמר כריס מרוצה "אתה השגת את מה שאני רוצה " . אד הביט עליו לשנייה אחת ואז עצם את עיניו שוב, מכאב וחולשה .
– – – – – – – – – – – – – – – – –
"לאן אנחנו הולכים ?" שאלתי והגמד החטיף לי מבט מחויך ואז הביט הלאה, ושם נפרש לנו נוף יפייפיה . היה שם ארמון וסביבו שדות פרחים במגוון הצבעים . זה היה ארמון גדול בכל מיני צבעים, כהים ובהירים . ושומרים עמדו מכל כיוון . "איך נעבור אותם ?" לחשתי לגמד והוא רק חייך אליי חיוך של "חכי ותראי " והמשיך ללכת ואני אחריו .
"שלום " אמר הגמד לשומרים שהביטו עליו ואז החטיפו מבט מהיר אליי . "אני צריך להגיע למלך ולנסיך" אמר הגמד ועשה מין קידה קטנה כזאת ואז השומרים הינהנו, פתחו לנו את השער ונתנו לנו לעבור . השביל היה עשוי אבנים יקרות ויפייפיות, והגמד נראה מאושר, כאילו הביא איתו את מה שצריך כדי לקבל את האוצר במצא את המטמון . נכנסנו בדלתות כניסה גדולות לאולם גדול במיוחד שבסופו היה כסא מלכות שעליו ישב מישהו ולידו היה כסא קטן יותר בקצת, אבל הוא היה ריק . " יש לך חדשות ידידי היקר ?" שאל מי שישב על הכסא הגדול, ככל הנראה המלך שאליו הגענו . "לא, מלכי, לצערנו . אבל מצאתי אותה" אמר הגמד והביט בי ואני עמדתי במקומי קפואה והבטתי על המלך . "זאת היא ?" שאל המלך והגמד הינהן במרץ "אכן, אכן, זאת הנערה " . הייתי מבולבלת, המלך רצה שאבוא ? הוא חיכה לבואי ? . "מה שמך ?" שאל המלך, בהתחלה לא הבנתי אל מי פנתה השאלה ואז הבנתי שאליי ומיד חזרתי למציאות ועניתי "סברינה " .
"סברינה " חזר המלך על שמי וחייך חיוך מלכותי . "אז את הנערה שמחוללת מלחמות אצלנו " אמר ושהפיל את מבטו בעצב . אני ? אני מחוללת מלחמות ?! אני בקושי מצליחה לריב עם אמא שלי ואני מחוללת במקום שאני לא מכירה מלחמות . "אני מצטערת, אדוני, אבל אני לא יודעת על מה אתה מדבר " אמרתי בשפה הכי גבוהה שלי . "את, סברינה, הבאת למלחמת אהבה בין שניי בניי הממלכות: הטוב והרע . ולכן גם בני נעלם, וגם בנם של הצד הרע, כריסטיאן " .
אווקי, עכשיו אני מזועזעת, אד, הוא בעצם ….
נסיך ?