שום מקום- פרק 7 | דניאל

״את יודעת שאני לא טיפוס של הבטחות.״ ידעתי למה אני לא מבטיח לה. כי אני אעלם. ושוב אפגע בה. העיניים של ליה התמלאו דמעות והיא נלחמה בהן כל כך חזק. ראיתי עליה.
״תבטיח…״ היא כמעט התחננה ולא יכלתי לעשות את זה. רציתי לחבק אותה, לנשק אותה, להשלים את הפערים של כל התקופה הארוכה והארוכה הזו שפיספסתי. ״תבטיח!״ היא צעקה והדמעות זלגו על פנייה הלבנות, העור הבהיר מידי שלה הוא הרך ביותר שליטפתי והריח שלה היה כל כך ממכר שאם בכל התקופה הזו היו שואלים למה התגעגעתי בליה, הייתי אומר שלריח הטוב הזה שתמיד יש לה, לרגעים האלו שהייתי מסניף את הריח ההוא כשהייתה מצטנפת לתוכי בלילות שלנו ביחד. כשעזבתי, בכל פעם שהייתי מתגעגע אלייה הייתי נוסע למרכז הקניות הקרוב ומחפש את קרם הגוף שלה. אבל הריח המתוק שבבקבוק מעולם לא הריח טוב כמו שהריח על גופה הלבנבן של ליה.
הפלאפון שלי רטט בכיס, אדי. הבן זונה הזה. ידעתי שהוא רוצה אותה לעצמו עוד בתקופה שהייתי נמצא. לא קניתי את תדמית המבוקש שיצר לעצמו כשהחליף בנות בקצב מסחרר בערבי שיש כשהיינו הולכים לשום מקום. הבלונדיני החצוף הזה, בא ולקח את הבחורה שלי. כשאמרה שזו הייתה הדרך הבטוחה שלו להכניס אותה למיטה שלו, ידעתי שמכאן זו הדרך הבטוחה שלו למיטת בית החולים.
כשזה נגע לליה, הייתי נטרף. רק משמיעה על מישהו שהתקרב, נגע, ליטף, אמר או פגע הייתי משתגע. אף אחד לא מתקרב, נוגע, מלטף את הבחורה שלי חוץ ממני.
אבל ידעתי שהדרך להחזיר אותה אליי לא תהיה פשוטה אפילו שהיא לא שכחה ממני לחלוטין. ליה אף פעם לא נותנת הזדמנות שנייה. לאף אחד. ובכל זאת, לא יכלתי לוותר.
״אתה מתכוון לענות?״ שאלה כשראתה שבהיתי בצג הפלאפון המהבהב.
״כן…״ אמרתי בחצי החלטיות וקיבלתי את השיחה. הצמדתי את הפלאפון לאזניי והדבר האחרון שרציתי לעשות היה להקשיב לזיוני שכל של אדי. אדי שאל אם אני עם ליה, עניתי שכן והוא ביקש שאגיד לה ליצור איתו קשר. אמרתי שאעביר לה את המסר והשיחה נותקה לא לפני שאמר שאליוט רוצה לפגוש בשנינו.
״ליה אני מצטער…״ הסבתי את מבטי לליה שישבה ברגליים שלובות אחת בשנייה על הספה וקברה את ראשה בין ידיה. היא לא הביטה בי בחזרה. ידעתי שהיא אובדת עצות כרגע.
״על מה?״ היא שאלה בקרירות ומשכה באפה. היא הסבה את מבטה אליי ואני ישבתי שותק למראה עייניה היפיפיות שהיו אדומות מדמעות מיותרות שזלגו בגללי. אלו לא היו היחידות, אני יודע. וכל דמעה שזלגה גרמה לי להעריך את עצמי פחות ולהתגעגע אלייה יותר.
״שפגעתי בך, שנעלמתי, שאני לא יכול להסביר לך שום דבר, אני יודע שאני חייב לך את זה אבל אני אוהב אותך יותר מידי בשביל להכניס אותך לכל הסיפור. ליה אנ-״
״אל תשתמש במילה הזו, אין לך זכות לאהוב אותי בכלל.״ היא קטעה אותי וידעתי שהיא צודקת. ״כשתחזור, בבקשה תחזור עם תשובות. אני מתחננת.״ היא כבר לא בכתה וקולה לא רעד. לכוסות הקפה שהיו על השולחן הצטרפו עוד שני ספלים וכוס מים אחת.
״אני אספר לך הכל, לא עכשיו. זה מסוכן מידי…״ אמרתי בטון מתנצל וידעתי שמגיעות לה אלפי סליחות, אולם התחיל להימאס עליי לנסות הסביר את עצמי בפני מישהי שכל מה שעשיתי היה להגן על התחת הקטן והחצוף שלה. ״תתקשרי אליי לפני שאת יוצאת לעבודה היום. בבקשה.״ אמרתי נשקתי למצחה לפני שעזבתי.
״אל תלך.״ היא ביקשה, הסתובבתי אלייה מופתע, היא השפילה את מבטה לרצפה ושיחקה עם אצבעותיה. ״בבקשה…״ היא הרימה את מבטה אליי ועינייה פגשו בשלי. חזרתי למקומי בקצה הספה ושנינו שתקנו. אם לומר את האמת רק מהידיעה שהיא לידי הייתי רגוע. הבטתי בה ועינייה היו מושפלות כמו קודם. נשענתי על הספה ואחרי כמה דקות ראשה של ליה הונח על ירכי. ליבי פעם בחוזקה מהקרבה הזאת. הרגשתי שגם היא מוכנה לתת מעצמה כדי שנחזור להיות דניאל וליה של פעם, שחוץ מאת עסקיו של אליוט ניצחו כל דבר.
תא ידעתי אם זה יהיה בריא בשבילה שנחזור להיות כמו פעם. ידעתי שבכל רגע אליוט יכול להחליט שאני יוצא לשליחות עבורו בקצה המדינה ולא אהיה יכול להודיע לה. היא הניחה את ידיה הקטנות מתחת לראשה וכשרכנתי לעברה צפיתי בצלקות לרוחב על פרק כף ידה. תפסתי בידה בזהירות והיא לא התנגדה תחילה ואז אחרי רגע משכה את ידה בחזרה אליה, כאילו נזכרה בסימנים המכוערים האלו על גופה הצנום. היא התיישבה בחזרה על הספה וכיסתה את ידיה בעזרת החולצה הארוכה שלבשה.
״ליה…״ קראתי בשמה בשקט. רתחתי, ידעתי שהיא עשתה את זה לעצמה וידעתי גם למה. רציתי לחבוט בעצמי כל כך חזק שישארו לי סימנים מכוערים יותר משלה. אחזתי בידה בזהירות ומשכתי אותה אליי. ליה עצמה את עינייה וראשה היה כפוף.
העברתי את ידי על הצלקות המכוערות האלו ולא ידעתי מה להגיד.
״למה?״ ידעתי למה.
הרגשתי כאילו מישהו החריב יצירת אומנות, כאילו ציירו קרניים על המונה ליזה. היא ניסתה למשוך את ידה בחזרה אלייה ולא איפשרתי לה לעשות את זה. ליה שתקה.
״בגללי?״ ידעתי שכן.
היא הנידה ראשה לשלילה למרות שידעתי שהיא משקרת. משכתי את כולה לחיבוק חזק והיא בכתה בו חרישית.
״אני שונאת אותך…״ היא מילמלה אל תוך חזי וחיבקתי אותה חזק יותר.
״אני יודע…״ הרמתי את ראשה מחזי והבטתי בו ארוכות. התאפקתי לא לנשק את כולה ולהתעכב על כל חלק בגוף שלה, פיצוי על כל התקופה הארוכה הזאת. היא החזירה את ראשה לחזי והתקרבתי אליה עם גופי. יכלתי להישאר כך לנצח, כשליה קבורה תוכי ואני הכי קרוב אליה בעולם. הרגשתי שכך היא הכי מוגנת שיש.
״לא הבטחת לי.״ היא התרחקה ממני, כאילו נזכרה בזה רק עכשיו.
״ליה אני לא יכול…״ התנצלתי. היא חבטה בחזי באכזבה וכעס. הבנתי אותה. לרגע כעסתי על עצמי שחזרתי ככה לחייה, אולי הייתי צריך להשאיר אותה לבד ולהפסיק להיות אנוכי. לא מגיע לי מישהי כמוה ולה מגיע הרבה יותר ממני. אבל תמיד הייתי אגואיסט ולא יכלתי לוותר עליה אפילו לא לטובתה האישית.
״אז תשקר.״
״אז אני מבטיח.״ עניתי בתבוסה.