שום מקום- פרק 6.

הבוקר שלמחרת היה קצת יותר טוב והרבה יותר גרוע. כל הלילה הפלאפון של רטט מהודעות שקיבלתי, איך לא- מאדי, לא הצלחתי להעביר אותו למצב שקט מרוב עצבים ופשוט הטחתי אותו בקיר כך שהוא התפרק לגורמים. קמתי מהמיטה בחוסר חשק והפעם אף אחד לא היה צריך להעיר אותי, השעה הייתה חמש וחצי ואמא שלי ובן כמו כל אדם נורמלי בשעה כזו- ישנו.
הרמתי את חלקתי הפלאפון והתחלתי להרכיב אותו הדלקתי וגוללתי את ההודעות, רובן מאדי, חלקן מאמא שלי ואחת מדניאל. ואו, הבוקר שלי לא יכל להיות טוב יותר.
״אפשר לדבר?״ הוא כתב.
לא.
אי אפשר.
לא עניתי לאף אחת מההודעות האלה וחזרתי למיטה, נשכבתי על צידי והסתובבתי אחת לעשר שניות ממחשבות שמטריפות לי את המוח.
״כן.״לקחתי את הפלאפון מהשידה עניתי לדניאל בטמטום, לא רציתי לראות אותו אבל כל כך רציתי של ממה יש לו להגיד. עניין אותי לדעת מי הוא חושב שהוא בכלל, ככה נעלם מהחיים שלי וחוזר, והולך וחוזר וליה המתוקה תחכה תמיד, כי שה מה שהיא עושה, היא אוהבת יותר מידי, ואז נפגעת יותר מידי.
אולי עדיף לי לא לאהוב בכלל, ככה טוב. כשאף אחד לא מתקרב, אף אחד גם לא יכול לפגוע.
רעיון מקסים. ככה זה- כשאתה נותן מעצמך יותר מידי למישהו, הוא ייקח את כולך סתם ככה, כי אנשים הם כפויי טובה, ואם תכננת לתת להם רק את הלב, אז הם ייקחו לך גם את הגוף, ואת המוח שנהג לעבוד בהיגיון לפני שבאו, ואת הרגשות, ואת הפעם הראשונה ואת כל השטויות האלה שתמיד כשקראתי על זה סטטוס סוחט דמעות ברשת החברתית הייתי בטוחה- לי, זה לא יקרה.
כן, בטח.
״אני בדרך.״ הוא ענה ברבע לשש ורציתי לצרוח. בבקשה שהוא לא מגיע. עד שהצלחתי להרפות… הדרך הזאת יותר קשה מה שחשבתי, מה גורם לאדם סתם ללכת ממישהו שהוא נתן לו את ההרגשה שאם רק יבקש ייתן לו את הירח? אהבה מטורפת הייתה לי ולדניאל. אין ספק.

״אני לא יודעת למה עניתי לך בכלל.״ התוודיתי כשדניאל נכנס בדלת חדרי ונשען על החלון. הוא הוציא קופסאת סיגריות והציג אותה בפניי כשואל אם יוכל לעשן פה. הנהנתי והוא פתח את החלון והצית את הסיגריה.
״התגעגעתי אלייך.״ הוא הביט החוצה מהחדר ואז הרכין את ראשו. מטומטם! הוא שאף שאיפה גדולה מהסיגריה שקיצרה אותה בכמה מילימטרים. חיכיתי שתיגמר, רציתי שיביט בי.
״לא אתה לא.״ קבעתי והתקדמתי לאבטיה, רק לשטוף פנים כאילו לא עשיתי כל מה שיכולתי מאז ששלח את ההודעה ועד שהגיע כדי להתייפות בשבילו, להראות כאילו לא עשיתי כלום, כשעשיתי כל מה שיכולתי כדי להיראות יפה בשבילו.
זה פשוט שתמיד נפלתי בפח של דניאל, ומעולם לא הצלחתי לצאת ממנו.
״אני כן.״ הוא נכנס לחדר האמבטיה ואני נשענתי על השיש הלבן בעזרת ידיי המתוחות.
״אז למה עזבת?!״ צעקתי בלחישה, השעה הייתה שש ועשרה ובעוד חמישים דקות אמא שלי צריכה לקום. ״השארת אותי כאן בלי כלום! פשוט עזבת אותי, לא השארת לי שום רמז לאיפה למצוא אותך, מה איתך, איך אתה מרגיש…״ דמעות נקוו בעיניי ופחדתי למצמץ כדי שלא ייפלו אחת אחרי השנייה. הרמתי את ראשי ויצאתי מהאמבטיה, דניאל בעקבותיי.
״תבוא בשמונה וחצי, אני לא הולכת לבית ספר היום. קח את המפתח שלי.״ עצרתי אותו מלהיכנס לחדרי והוא הנהן ועזב. בלי לומר כלום. שוב.

״אל תתאמצי, אני לא הולכת היום.״ אמא שלי מיהרה להיכנס לחדר שלי. הייתי ערה, השעה הייתה שבע וחמישה. באופן מפתיע היא הנהנה בהבנה, נשקה לראשי ויצאה מהחדר.
חזרתי למיטה והתכסיתי עד לחזי. החלטתי ללכת לישון עד שמונה, קצת להירגע, לחשוב פחות.

כשהתעוררתי, הרחתי ריח של סיגריות בחדר והייתי מכוסה עד הכתפיים. דניאל שלבש חולצה קצרה היה שעון על החלון ושאף לתוכו חומרים מסרטנים בקצב מסחרר. הוא הוציא עשן והסב את מבטו אליי, הרמתי את מבטי לשעון שהורה שמונה ועשרים ונאנחתי. הפניתי את גבי לדניאל והתכסיתי עד מעל הראש. הרגשתי את מבטו של דניאל עדיין עליי. הוא התיישב על המיטה והוריד את השמיכה באיטיות. שיערי היה אסוף בקוקו שבאורך נס היה נראה נסבל היום, הוא הזיז כמה שיערות בודדות מפניי והביט בי במבט שריכך חלק מהכעס שהיה לי אליו. חלק קטן. מאוד. לא הצלחתי להישאר אדישה למראה העיניים האלו של דניאל, שיערו היה ארוך ושחור ועורו החיוור תמיד עשו לי משהו בלב ולא הצלחתי להראות לו כמה אני כועסת, ותמיד שפגע בי, לא יכלתי להתעצבן לאורך זמן. כי תמיד הייתה לי חולשה אליו. זה דניאל.
״באמת התגעגעתי אלייך.״ הוא המשיך להביט בי. הזזתי אותו ממני וקמתי למקלחת. והוא, איך לא, בעקבותיי.
״אז למה אתה לא עונה על שאלה פשוטה?״ שאלתי ותחבתי לפי מברשת שיניים מלאה במשחה שנמרחה על פי. למרות הנסיונות שלי להיראות יפה לידו, לא היה אכפת לי. הוא לא ראוי לי בכלל. מגיע לי הרבה יותר טוב. דניאל שתק והביט בי.
שטפתי את פניי והבטתי בו. ״תענה!״ צעקתי הוא המשיך לשתוק.
הדפתי אותו מהכניסה לאמבטיה והוא פינה לי את הדרך. התקדמתי למטבח והוצאתי שני ספלים.
״זה לא היה לי כל כך פשוט לעזוב…״ הוא התיישב על קצה הספה ואני הנחתי את ספל הקפה שלו על שולחן הסלון. ״את עוד זוכרת איך אני שותה קפה?״ הוא גיחך ולמרות שממש לא רציתי חייכתי בקצה פי,
״הרבה קפה, קצת חלב ואחד סוכר, לא קשה לזכור.״ אמרתי והוא לגם ממנו והרים את עיניו אליי. ״אתה יודע בכלל מה עברתי? איך הייתי צריכה אותך?״ דמעה אחת זלגה על פניי ומיהרתי לנגב אותה.
״אדי היה מספר לי בכל לילה מה קורה איתך, איך הוא היה נשאר איתך עד שהיית נרדמת, מכריח אותך לאכול, איך הוא היה דואג לך, הוא היה מנגב לך את הדמעות אפילו שהיית מתלוננת שנגמרו כבר, או שצריכות להיגמר…״ הוא אמר ועוד דמעות זלגו על פניי, הוא הביט בי במבט שלא הצלחתי לפרש. ״בבקשה אל תבכי, את יודעת שזו החולשה שלי…״ הוא התקרב אליי ונרתעתי, זה לא עצר בעדו למשוך אותי לחיבוק ארוך שהייתי צריכה כל כך כבר כמעט שנה. לא הצלחתי לחשוב על אדי בכלל ועל כך שכשאראה אותו אחבוט בו על כך שסיפר לו את הכל, לא חשבתי על אדי בכלל, כי גם אדי ידע-
כשדניאל יתחרה באדי, זה תמיד יהיה דניאל. הוא החולשה שלי.
״תענה לי…״ התחננתי. הרחקתי אותו ממני והוא חזר לישיבתו הקודמת ולגם מהקפה,
״אני לא יכול.״ הוא קבע.
הוא היה במרחק נגיעה ממני ובמקום לברך אותו על כך שהגיע, לחבק אותו חזק וכדי שלא יחשוב שום לעזוב, חבטתי בו עשרות פעמים בחזה והוא רק קירב אותי אליו, אני שונאת אותו.
״ליה אני מצטער, את יותר מידי יקרה לי.״
״אדי ידע מה איתך כל הזמן הזה?״ שאלתי והוא הניע את ראשו בחצי הנהון,
״תמיד ביקשתי ממנו להגיד לך שאני אוהב אותך, שאני מצטער ומתגעגע, אבל היו לי רק שלוש סיבות לחזור ומאה להישאר.״ הוא הסביר.
״אדי לא אמר כלום…״ אמרתי וקמתי מהספה. לא ידעתי מה לעשות. השתגעתי.
״כנראה שהוא ידע מה הוא עושה…״ דניאל הצדיק אותו, גיחכתי ודניאל הביט בי במבט שואל. חשבתי על זה שוב וצחקתי יותר חזק.
״טוב, זו הייתה הדרך הבטוחה להכניס אותי למיטה שלו…״ צחקתי ומראה שאת דניאל זה ממש לא הצחיק. הוא התרתח ונשם בכבדות.
״הייתם ביחד?״ הוא חצי שאל חצי ענה לעצמו.
״הוא היחיד שהבין אותי, הוא הבטיח לי שלא יעזוב ושלא ייפגע בי, חצי ההבטחה הוא קיים…״ אמרתי בנימה מתנצלת. למה אני מתנצלת בכלל? אני לא חייבת לו דין וחשבון. ״ואז הוא אמר שהוא אוהב אותי, ואני התגעגעתי לתחושה הזאת, של להיות נאהבת, אז כן, היינו ביחד.״ סיפרתי לדניאל שמיקד את מבטו בפינה אחת בבית.
״את מכירה אותי, אני לא שואל יותר מידי שאלות, ואם טוב לך, טוב לי, אבל הוא תפס את המקום שלי?״ הוא שאל וליבי האיץ, הלם בחוזקה על פנים גופי ואני בטוחה שאם היה ממש מתאמץ היה רואה אותו פועם גם כלפיי חוץ.
״גם אם הוא היה ממש רוצה, הוא לא היה מצליח…״ התוודיתי, דניאל שיחרר אוויר מריאותיו כנושם לרווחה. אני יכולה לבקש ממך משהו?״ שאלתי בחשש אחרי כמה דקות של שתיקה.
״את יודעת שכן.״ דניאל אישר,
״אם אתה מתכנן שוב להיעלם, בבקשה תגיד לי לפניי, שאני רק אדע שנעלמת ולא אחכה לך כמו מטומטמת במדרגות הבית שלי…״