שום מקום- פרק 5.

נכנסתי לרכב שלי ונסעתי לפאב שכונתי קרוב. פתחתי את דלת הפאב וריח של סיגריות מילא את נחיריי. אהבתי את זה. ביקשתי מהברמן בעזרת חיוך מקסים בירה והוא בלי לשאול אפילו את גילי, העיף מבט חטוף במפתחות רכב והארנק שבידי ומילא את מבוקשי.
הרגשתי כועסת. הרגשתי נבגדת מצידו של אדי. אפילו לא עצרתי לחשוב לרגע אם הוא משקר. פשוט האמנתי. פשוט הקשבתי כמו ילדה טובה לכל מה שסיפר לי. וכשבכיתי לילות על געגועיי לדניאל הוא פשוט חיבק, חיבוק שיקרי. הוא יכל להגיד לי שהכל בסדר איתו, ״היי ליה, הבן זונה שעזב אותך עוד בחיים, יום מוצלח שיהיה לך,״ אפילו זה היה מקובל עליי. אבל הוא לא עשה את זה.
ישבתי על הכיסאות הגבוהים של הבר, הברמן הגיש לי את שביקשתי בחיוך פלרטטני, הבר היה די מלא יחסית לשעה מוקדמת כל כך, עוד לא החשיך. נאנחתי ולגמתי לגימות קטנות מהמשקה המר בבקבוק הזכוכית.
״אפשר לשאול מה קרה?״ הברמן הפלרטטן שהביט בי ארוכות מקצהו השני של הבר ניגש אליי והביט בי בעיניים שואלות וחרמניות כאחד. חייכתי חיוך צידי ונאנחתי, הוא קימט את גבותיו,
״ראיין,״ הציג את עצמו ושלח את ידו כדי שאלחץ אותה,
״ליה,״ הצגתי גם אני את עצמי וחייכתי חיוך חושף שיניים. לגמתי עוד לגימה מבקבוק הזכוכית הכהה, ״גיליתי שהחבר הכי טוב שלי משקר לי כבר כמעט שנתיים.״ שיחקתי בבקבוק שאיים להיגמר. ראיין חייך חיוך מתנצל שחשף את הרווח הקטן בשיניו וגירד את הזיפים שלו כמחפש פיתרון למצב העגום שנקלעתי אליו. שיערו השחור היה ארוך, יחסית לגבר כמובן, והיה משוך לאחור ביותר מידי ג׳ל שהבריק את שיערו.
״הייתה לו סיבה מספיק טובה לפחות?״ ראיין שאל והניח את סנטרו על מרפקיו שנשענו על הבר הגדול והיפייפה, הוא היה כולו מעץ משוייף בהיר ואינספור משקאות חריפים היה מעליו בכוורת, בבר עצמו היו עמדות של בירה, הוא היה בסגנון הישן, אלו שרואים בסרטים האלה של המערב הפרוע, פשוט יפייפה.
עיקמתי את פרצופי, ״הוא אהב אותי. אבל אני לא בטוחה שזה תירוץ.״ הייתי משוכנעת שזה לא תירוץ. למה להסתיר את האמת מאדם שאתה אוהב? מי שמך האדם שימנע את האמת מאדם אחר? מי מינה אותך לתפקיד? אין לך זכות. פשוט אין לך.
לך לעזאזל אדי. פשוט לך לעזאזל.
״בטח שכן,״ ראיין החל לומר ומיהר להתנצל על כך שעליו לגשת לזקן מעופש שנכנס זה עתה לבר, תהיתי מה הסיבה שאנשים הולכים לבר כל כך מוקדם. האם הסיבה שלהם באמת מצדיקה את הדרך הכי בטוחה להרוס את הכבד שלהם כליל? גם אם כן, למה לו לא להתמודד עם הדברים ישירות במקום להטביע את יגונו במשקאות חריפים שבוודאי הוציא עליהם המון כספים שיכל לשלוח לנכדים בימי ההולדת, או בחג המולד.
אם כך אני חושבת אז מה אני עושה פה? בוודאי, הקל ביותר הוא לשפוט ולהציע הצעות לאדם אחר מאשר להתמודד עם בעייתייך שלך.
אולם מאז ומתמיד הייתי שיפוטית, מיהרתי לסנן אנשים על פי מראם, הרכב שנסעו בו, צורת ההליכה, כך שמצאתי את עצמי ברוב המקרים די לבד. די בודדה, נראה שאף אחד לא היה מספיק ברמה של ליה בלייק כדי להיקרא חבר שלה, מעטים האנשים שיכלתי להסתובב בחברתם בחופשיות מבלי להסתכל סביב ולחפש אחר עיניים שופטות ושפתיים לוחשת של אנשים אחרים.
כזאת אני, אף אחד לא מספיק טוב בשבילי כשאני עצמי רמה מתחת לכולם.
״איפה היינו?״ ראיין הגיש לזקן המעופש כוס משקה וחזר לפינת הבר כדי להמשיך בשיחתנו, ״הו כן,״ נזכר, ״אם הוא אוהב אותך, בוודאי רצה שלא תיפגעי, רצה לשמור אותך קרוב. אני בטוח שבגלל זה עשה מה שעשה, גרוע ככל שיהיה, את לא יכולה לכעוס עליו כי כל מה שרצה היה לשמור עלייך.״ ראיין הסביר והבטתי בתווי פניו שהשתנו, הקשבתי למה שאמר וחלק אחד בי לא יכל שלא להסכים עם הדברים, אולם חלק אחר עדיין כעס כל כך על אדי והרגיש שאם אראה אותו עומד באמצע הכביש כדי לעצור אותי סביר להניח שאדרוס אותו.
״ובכל זאת, אם אתה אוהב אותי להסתיר ממני מידע שחשוב לי, כשאתה יודע שהוא חשוב לי, זו לא הדרך.״ הגבתי וראיין פתח לי עוד בקבוק בירה והצהיר שזוהי על חשבונו הפעם. ראיין הנהן, הצלחתי לשכנע אותו אולם לא את עצמי. הדברים שאמר לפני עוד הדהדו לי בראש למרות שכל חלק בי צעק שאני צודקת ואל לי לוותר לו, לא עכשיו.
״לא שאני לא מבין אותו,״ ראיין אמר וסרק את חלקי גופי שנגלו לעינייו, ״אבל תמיד כשאני שומע סיפורים על הוא שאוהב ושאת שנפגעת, ואני שומע די הרבה, תמיד באיזשהו צד מעורבת הצלע השלישית. ואם הוא אוהב, סימן שאת אוהבת אחר, אז אל תשכחי- הוא אוהב אותך, למרות שאת אוהבת אחר ובכל זאת לא משחרר אותך ושומר אותך קרוב ללב. קחי גם את זה בחשבון.״ ראיין פלט רצף של מילים שהתחברו לו לפיסקה אחת שלמה ומבלבלת.
״לא הבנתי כלום.״ התוודיתי. ראיין צחק. צחוקו היה נעים לי לאוזן וחייכתי גם אני בהתנצלות.
״אני אקצר, יש צלע שלישית בסיפור?״ הוא שאל והנהנתי בנמרצות, ״ואם הוא אוהב אותך ויש צלע שלישית, סימן שאת אולי אוהבת אותו, אבל אוהבת גם אחר…״ לגמתי מבקבוק הזכוכית המלא במשקה התוסס והרמתי את גבותיי להסכמה, ״אם כך, את אוהבת אחר, הוא אוהב אותך ועוד קשה לך להבין למה הוא משקר לך בנושא?״ ראיין נראה מרוצה מההסבר ונאנחתי בייאוש.
״הו ליה,״ ראיין הסתובב לטפל בלקוחה אחרת שנכנסה לפאב, ״אני לא מצדיק אותו. אבל תחשבי.״ הוא חייך חיוך קטן והסתובב על עקביו בשנית. הוצאתי את הפלאפון שלי מהארנק וגוללתי מספר הודעות, היו כמה מאדי, כמה מבן דוד קרוב ועוד כמה הודעות מאנשים שונים שיכלתי לסנן.
״עד עכשיו הייתי בטוחה לחלוטין שאני צודקת ולא יעזור בית דין. לך תזדיין בקיצור.״ התלוננתי בפני ראיין והוא צחק צחוק גדול. קמתי מכסאות הבר, השארתי על הדלפק שטר של חמישים דולר, שהשאר יישאר גם לטיפ על שירות האדיב, ״היי ראיין,״ ראיתי מהכניסה לפאב והוא הסתובב אליי, ״נראה לי שתראה אותי פה עוד הרבה.״ חייכתי אליו חיוך רחב והוא החזיר לי אחד כזה.
״אני יותר מאשמח.״ הוא ניגב כוס אחת בעזרת מגבת שהייתה תלויה על כתפו.
כשיצאתי מהפאב ונכנסתי לרכב, ישבתי בו מספר דקות, אפילו לא התנעתי. לא ידעתי מה לעשות.

״אני בבית!״ קראתי בקול ואף אחד לא ענה. הטלוויזיה הייתה דולקת ואחי הקטן שהיה שקוע בה לא ייחס לי יותר מדי חשיבות והמשיך לנעוץ בה את מבטו.
״רוצה להסביר לי מה קרה היום?״ אמא שלי הגיחה מחדרה לבושה בפיגמה. השעה הייתה שבע וחצי בערב והיא הייתה נראית עייפה מהרגיל.
״בהזדמנות אחרת.״ חייכתי אלייה חיוך עייף והיא החזירה אחד כזה. נשקתי לראשה והתקדמתי אל עבר החדר שלי. לפני כן עברתי בסלון וכיבית לאחי בן את הטלוויזיה, ״קדימה אלוף קטן, כבר מאוחר.״ בן רטן בכעס והרים את ידיו כדי שארים אותו למיטה. עשיתי כרצונו ובדרך הטלפון שלי צלצל,
״הלו?״ שאלתי לאיש שלא הספקתי לקרוא את שמו על הצג מחשש שמא בן או הפלאפון ייפלו לי מהידיים.
״ליה?״ אדי נשמע מופתע מצידו השני של הקו, ״ליה אני לא חשבתי שתענ…״ לא נתתי לו לסיים את המשפט וניתקתי את הטלפון.
ימים של מבחן בפיזיקה הם נוראיים.