שום מקום- פרק 3.

הרגשתי מושפלת, הרגשתי זולה. הרגשתי שאם אדי יחזור בחיים מהמפגש המטופש עם אליוט כנראה אהרוג אותו בשתי ידיי. הוא זיין אותי רק כדי להשכיח ממני את זה שהוא רוצה לפגוש אותו. כמה נמוך?
ואני, איך יכלתי להיות כל כך נאיבית? ידעתי שהוא לא יירד מזה, מסתבר שאדי לא כל כך גרוע אחרי הכל, הרשתי לו לזיין אותי כדי שישכח.
צמד מטומטמים.
נשענתי על מעקה המרפסת ותהיתי איך אני מחקה את עקבותיו של אדי מכאן. האוטו שלי איננו, חתיכת בן זונה! בחיי שאם ייקרה משהו לרכב שלי אכריח אותו לקנות לי רכב חדש מסוג פרארי! מה אני עושה מפה?
ניסיתי להתקשר אל אדי כמה פעמים, כל התקוות שאולי הוא לא נלחם על חייו כרגע, מה שהכי הגיוני, ויענה לטלפון אבדו מאחר וזה לא קרה.
בקיץ הקודם, בהנחה שאני זוכרת נכון, אדי נפגש עם אליוט לראשונה בפאב שכונתי, אדי סיפר לי הכל לפרטי פרטים, אני זוכרת. חבר טוב של אליוט שצפה באדי זמן ממושך מידי קישר בינהם. אדי היה אז מתאגרף, הוא היה נוכח בזירת האיגרוף אחת לחודש לתחרותיות שונות במחוזות שונים בעיר. כן כן, אני נזכרת, אדי היה אז אלוף ואמא שלו מובטלת. שילוב מנצח למי שרוצה לגייס לשורותיו מתאגרף מוצלח תמורת סכומי כסף גדולים.
אדי סירב כשהציעו לו להתגייס כחייל טוב שירוויח מעולה לעבריין צמרת, כזה שכל משטרת מנהטן מחפשת אחריו, ואז אמא שלו הותקפה. אני זוכרת כאילו זה היה אתמול, אדי היה נראה כמו משוגע, הוא ניסה להבין מה קרה לה. אמא של אדי, אריאנה, האישה הטובה ביותר שיכולתי להעלות על הדעת, אישה שיופיה לא מסגיר כלל את גילה, אישה בת 56 שנראית כמו בת 40. אריאנה גידלה אותי כאילו הייתי ביתה, משאבי שלי נהרג מצאתי את עצמי הרבה מתנחמת בזרועותיו של אדי. הוא הבין אותי. הוא ידע איך לנחם אותי, ויותר מהכל,
הוא אהב אותי.
אדי ניסה להבין בכל כוחו מה קרה לה, היא הייתה שוכבת בבית החולים עם פגיעה מוחית וכמה צלעות שבורות. לא הייתה לו ברירה, הבנתי אותו. הוא סיפר לי בדיוק מה קרה בכל מפגש עם אליוט, אדי מעולם לא חשש שאתלונן עליו, או שאספר למישהו, הוא לא חשש שסודו לא יהיה שמור עימי, הוא ידע שהוא הבן אדם הכי חשוב לי, שהוא החבר והאדם הכי טוב שיכלתי לבקש לעצמי.
אז לא הסגרתי אותו, גם אחריי שסיפר לי בדיוק איך רצח את האדם הראשון שנדרש ממנו לרצוח, נרתעתי ממנו, ובכל זאת לא יכלתי למצוא את עצמי רחוקה ממנו, חששתי שהשארתי את הלב שלי במקום אחר,
אני אהבתי אותו.
אחרי הסיפורים על האדם הראשון הגיעו גם הסיפורים על האדם השני, והשלישי, היו המון סיפורים עד שבאיזשהו שלב הפסקתי לספור את האנשים האלה. משהו היה מת באדי בכל פעם שהיה מגיע עם סיפור חדש ומשהו אחר היה מתעורר אצלו.
ובכן, אדי גילה יותר מידי מאוחר מי היו האנשים שפגעו באמא שלו, הם היו האנשים של אליוט. צעד חכם, אין ספק. תמיד הערכתי אותם על חשיבה מחוכמת. זה היה הצד החזק שלהם. כשגילה הוא היה מוברג חזק מדיי למערכת שלהם ולא יכל להסתכן שיעיפו אותו. החשבונות והחובות זרמו לבית של אדי כמו נהר שוצף, ודי לא יכל לגרום לאמא שלו לקרוס, הוא המשיך לעבוד אצלו, עד שאליוט עזב. וכיאה לבוס טוב, שרוצה לגרום לעובד טוב להרגיש מוערך על כל העבודה שלו, אליוט כיסה את כל החובות של אמא של אדי, אריאנה ושיחרר את אדי מהעסק המפוקפק שלו.
ואז הוא חזר…
יש לי תחושה שהכל יחזור להיות כמו שהיה,
יש לי פאקינג איתורן ברכב!
ליה את גאון!
התקשרתי לחברת הביטוח שלי, הם איתרו את הרכב בשניות, כששאלו למה, אמרתי שאחי גנב לי את הרכב ובוודאי נסע לחברה שלו. שאני אראה לו שלא מתעסקים איתי.
ובכן, אחי בן חמש.
רחוב 110, הגבול הצפוני של סנטרל פארק. אני יודעת איפה זה.
חיפשתי במגירותיו של אדי כסף, הארנק שלי היה באוטו המזדיין שהיה אצל אדי המזדיין עוד יותר. מצאתי בארון שטר של מאה דולר, זה יספיק. הזמנתי מונית שהגיעה אחרי כמה דקות שנמשכו כמו נצח.
״110, הגבול הצפוני.״ ביקשתי מנהג המונית מתנשפת, ״סע מהר.״ דרשתי והוא הנהן במהירות ולחץ על דוושת הגז. אגלי זיעה נצפו במצחו והוא נשם בכבדות.
״ילדונת, הכל בסדר?״ הוא הביט בי במראה והסיט מהר את מבטו לכביש.
״מצויין,״ הבטתי בלוח שעונים שלו, הוא נסע מהירות של תשעים קמ״ש, מטורף, אך לא מספיק. ״סע מהר יותר!״ דרשתי והוא הגביר את מהירותו ומיד אחר כך הנמיך אותה. אני המצאתי את השיטה הזאת, אידיוט. נשענתי לאחור וניסיתי להסדיר את נשימתי. השתגעתי מדאגה. ניסיתי ללכוד פרטים מהזיכרון שלי שיעזרו לי לאתר את מקום הימצאו של אדי. לא מצאתי כלום. הצליל שנשמע במוחי היה כמו הצליל של המכונה ההיא שמראה את הלב של אדם שמת. ביפ אחד ארוך ומזויין.
הגענו תוך כמה דקות וושעטתי החוצה מהמונית, נהג המונית הגיש לי את העודף דרך החלון ומרוב שמיהרתי השארתי אצלו חלק נכבד ממנו, ״ילדה! העודף שלך!״ הוא צעק ואני רצתי לכיוון הפארק כמו מטורפת.
חיפשתי אחר הרכב שלי בין כל המכוניות שחנו בפארק. הוא היה הומה כרגיל ולא היה לי טיפה של מושג מאיפה להתחיל. הלב שלי הלם בחוזקה ואיים לצאת מתחומי גופי, רצתי ברחוב ההוא שהיה נראה לי ארוך מהרגיל וניסיתי להיזכר בכל דבר שיזכיר לי את אדי. חלפתי על פניי חנויות ואנשים בריצה, בחיי שאם גברת אדאמס המורה לספורט הייתה רואה אותי עכשיו היא הייתה טובעת מצויין על התעודה שלי, גם של שנה הבאה.
למה לעזאזל אני עושה את זה?
אין לי מושג, הוא חשוב לי מידי, אני לא יכולה לוותר עליו ככה בידיעה שעמדתי מנגד ולא עשיתי כלום.
נעמדתי באמצע הרחוב מתנשפת, לא היה לי מושג אין להמשיך לחפש אותו.
״בואי אחריי.״ מישהו לא מוכר חלף על פניי, מטומטמת או לא, הלכתי אחריו.