שום דבר לא משנה כשאוהבים 33 > פרק 1

הדבר הראשון ששמעתי הבוקר היה את אבא שלי שניסה להעיר.
"אנבת'.. קומי. כבר שש וחצי." הוא לחש.
"אהאה.. רק.. עוד חמש דקות.. טוב?" התפנקתי במיטה.
"אם את לא קמה עכשיו אני מתחיל להשפריץ עלייך." ברצינות?! הוא זוכר?! לא באמת התכוונתי לזה אתמול כשאמרתי לו שאם אני לא מתעוררת שישפוך עליי מים.
"כן בטח.." אמרתי עדיין ישנונית.
הוא הלך לכמה שניות וחזר ופתאום הרגשתי טיפות מים על הגוף. הוא באמת התכוון לזה?!
ניסיתי להתעטף עם השמיכה אבל הייתי חלשה מהשינה והוא הוריד אותה ממני.
אחרי עוד כמה השפרצות נכנעתי.
קמתי גירשתי אותו מהחדר וכמובן שהלכתי לפייס. איך מתחילים יום ראשון בתיכון בלי לעדכן סטטוס?! זה פשוט פשע.
נכנסתי לצ'אט אחרי שעדכנתי סטטוס בתקווה שהוא יהיה מחובר.
הוא לא היה. לא דיברתי איתו מאז העשרים ושמונה ליולי-כן אני סופרת-אחרי שיומיים שלושה דיברנו אבל מה זה דיברנו.. אפילו התווכחנו על השיער שלנו! טיפשי אני יודעת אבל זה היה מצחיק.
אחרי שהתבאסתי מזה שהוא לא היה מחובר, רגע, אני לא מבינה מה יש לי להתבאס!
אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה! טוב.. אני יודעת איך הוא נראה מהתמונות אבל ככה, באמיתי אף פעם לא ראיתי אותו. כל מה שאני יודעת עליו זה את השם שלו-ג'ייסון-שהוא עולה לכיתה י"א ושהוא למד ולומד איתי באותו בי"ס.
וזה לא שכאילו היה יכול להתפתח מזה משהו.
למה שהוא יסתכל עלי?! יודניקית עלובה?! שנה שעברה לידיד שלי מהשכבה היה חברה מכיתה נמוכה יותר וכולם ירדו עליהם. אני הרי יודעת מה זה.
ואני יודעת ששנינו כתבנו שהפער של השנה לא מזיז לנו וכמו שכתבתי 'הגיל הוא רק תרגיל' אני יודעת שמול חברים הוא בחיים לא ידבר איתי.
בכל מקרה התחלתי להתארגן כמו תמיד רבתי עם אחותי בר על התור באמבטיה.
ככה זה כשיש שתי אחיות במשפחה וההבדל בגילאים שלהם הוא רק שנה.
ולצערי, אני הצעירה.
ואם אתם תוהים למה השם שלה ישראלי ושלי לא זה בגלל שאמא שלי הולידה את בר בישראל אבל כשנכנסה להריון איתי היא ואבא החליטו שהם רוצים לחזור לניו יורק שם הם הכירו.
אז לפחות אני לא צריכה לסבול מהתדמית של כזאת שנולדה בחו"ל אלא בר. איזה כיף!
גם אמא שלי נולדה בישראל אבל אבא שלי בניו יורק. ככה שיצא שאני ואבא היחידים שיש להם שם אמריקאי. טוב לפחות גם השם משפחה שלנו אמריקאי. לא יודעת למה אבל ככה זה יצא.
במשפחה? יצאתי הכי שונה מכולם. קודם כל אני לא דומה לא לאמא שלי ולא לאבא שלי.
הם אומרים שאני דומה לסבתא שלי שמתה ולא פגשתי אותה מעולם אבל אין להם תמונות.
ואני היחידה במשפחה שיש לה עיניים חומות ושיער חום שחור כזה חלק. לכולם יש שיער בהיר יותר משלי ותלתלים.הדבר היחיד שדומה בינינו הוא העיניים.
והאופי שלי.. בואו לא נתחיל. אני הכי עצבנית. יש לי את הפתיל הכי קצר. כל שטות אני מתעצבנת. אבל כשאני לא עצבנית אני דווקא יכולה להיות ממש חמודה!
ודבר אחרון. אני היחידה במשפחה עם כישרון לריקוד.
אז ככה יצא שאני הכי שונה במשפחה.
בכיתה אני די דומה לכולם כזה. כמעט כולם עם שיער כהה. פגשתי אותם יום שני בפגישה שערכו לנו לפני התחלה בבית ספר חדש.
אנחה גדולה פיהוק ענקי וגלגול עיניים.
סתם כמה משחקי היכרות והרבה הרצאות על התקנון.
טוב לפחות לא כמו בחטיבה מותר לנו הכל חוץ מלהתעסק בטלפון בשיעור וזה שאנחנו חייבים חולצה בית ספר.
טוב אז התלבשתי התארגנתי לקחתי כסף למכונת שתייה ולקפיטריה.
נכנסתי עוד פעם לפייס פעם אחרונה כדי לבדוק אם הוא מחובר ולהפתעתי הוא היה מחובר.
התלבטתי עם לכתוב משהו. היי, סימן שאלה.. משהו!
ועד שהחלטתי לעשות סימן שאלה הוא התנתק. כמו כל הפעמים האחרונים שניסיתי.
אז.. יצאתי לבית הספר בלי שום ידיעה איך הוא נראה ומה אני יגיד לו אם אני אפגוש אותו פתאום בבית הספר ואם הוא לא יזהה אותי.
כל הדרך שהלכתי, בסך הכל חמש דקות, חשבתי. הלכתי לבד כי אני היחידה שגרה כל כך קרוב לבית הספר.
בגלל שאני גרה קרוב ובלי לשים לב יצאתי מוקדם הגעתי בין הראשונים.
לצערי לילי, החברה הכי טובה שלי לא בכיתה איתי. היא בכיתה המקבילה אבל יש כמה בנות שאני מכירה שכן איתי בכיתה אבל לא ממש רציתי לשבת איתן אז החלטתי לשבת לבד באחד הטורים האמצעיים בשורה אחרונה. זה מה שכיף כשמגיעים בין הראשונים לכיתה.
עברו כמה דקות שבהם השתעממתי אז התכתבתי עם לילי שהייתה עדיין בדרך.
מיה, חברה טובה שלי וחבר שלה מייקל התיישבו מולי.
מיה ומייקל הם ה-זוג של השיכבה. בלתי נפרדים. לא ראיתי שהם רבו אפילו פעם אחת.
טוב יש להם מזל.
"היי. מה קורה? הצלחת לתפוס אותו?" היא הסתובבה ושאלה אותי. כמו שאתם מבינים על ג'ייסון יודעות רק שתי בנות. מיה ולילי.
"לא הספקתי הוא התנתק."
"לא נורא! יש מצב שתפגשי אותו פה."
"והסיכוי שאני אמצא אותו הוא בדיוק כמו הסיכוי שהוא ידבר איתי מול כולם." אמרתי בזילזול.
היא גלגלה עיניים כמו בכל פעם שאמרתי את זה.
המשכנו לדבר קצת והכיתה התחילה להתמלא.
"את חייבת לנסות למצוא אותו!" היא התעקשה. כשעוד פעם חזרנו לנושא הזה.
"לא חושבת!" התעקשתי גם אני.
היא עוד פעם גילגלה עיניים הסתובבה ונעמדה עם כולם.
באיחור של שנייה הבנתי למה כולם קמו. המורה נכנסה. קמתי במהירות ולמזלי היא לא הבחינה בי.
"שלום כיתה י'5! אתם יכולים לשבת. לאלו שלא היו יום שני בפגישה אני ליזי המורה שלכם לשלוש שנים הבאות. אני רוצה שנתחיל בקריאת שמות ואני אשתדל לזכור את כולם בזמן הקצר ביותר שניתן."
היא התחילה לקרוא שמות. מובן שאני די בין האחרונים כי שם המשפחה שלי הוא מקלין אז התחלתי לקשקש במחברת שלי שהבאתי מראש כי ידעתי שישעמם לי לפעמים.
המורה התחילה להגיד את השם איזבל כשפתאום הדלת נפתחה בתנופה וילדה מתנשפת עמדה שמה.
הסתכלתי עליה בסקרנות של כאילו 'מי מאחר ביום הראשון של הלימודים' ונכנסתי אוטומטית למצב של הלם.