שום דבר לא משנה כשאוהבים 33 > פרק 2

קפאתי המומה. ממצמצת שוב ושוב ונותנת לעצמי צביטות קטנות כדי לוודא שזה לא חלום.
"סליחה על האיחור המורה. אני איזבל. איזבל גרייס."
"אה.. כן ! איזבל. לא היית איתנו יום שני אני מבינה. ואת יכולה לקרוא לי ליזי."
"לא לא הייתי. הגעתי למנהטן רק שלשום ביום שלישי."
"הבנתי אם כך תשבי איפה שיש מקום פנוי." ליזי העבירה מבט על הכיתה והתמקדה פתאום בי וקפאה.
פתאום שמתי לב שבעצם הילדים שמכירים אותי קפואים במקום. מנידים את הראש ממני אליה.
גם איזבל שמה לב לזה והתמקדה בי. פתאום גם היא קפאה.
היינו קפואים ככה במשך כמה דקות.
אלוהים! אני נשבעת לך אני הבטתי במראה! היא פשוט התאומה שלי! אותו שיער חום שחור חלק אותם עיניים חומות אותו סגנון בבגדים.
הדבר היחיד שהיה שונה בנו הוא צורת הפנים. שלי היה יותר אליפטי משלה.
פשוט לא האמנתי לזה.
זה היה הזוי.
בסופו של דבר ליזי התעשתה.
"איזבל. אז אני רואה שהמקום הפנוי היחיד הוא שם בשורה האחרונה עם..?" היא הפנתה את הראש אליי.
"א..אנבת' ליזי." עניתי בגמגום.
"אז לכי שבי ליד אנבת'. אני בטוחה שתסתדרו ביחד מעולה." היא אמרה.
פתאום כולם התחילו לצאת מההלם שהיו שקועים בו.
איזבל הלכה אליי מהססת.
לא יכולתי להוציא ממני חיוך שום הגה. כלום נאדה.
כשהיא התיישבה פשוט בהינו אחת השנייה לא מאמינות. ליזי המשיכה לקרוא שמות.
רק כשהיא קראה את השפם שלי בפעם השלישית הרמתי אליה מבט הרמתי את היד ומימלתי פה.
מיד אחריי היא קראה את השם של מיה.
מיה שעדיין הייתה שקועה בהלם התעשתה ענתה לה והתחילה לכתוב משהו במחברת.
כעבור פחות מחצי דקה קיבלתי פתק.
'מה לעזאזל הולך פה?! מי זאת האיזבל הזאת?! ולמה היא דומה לך?!' היא כתבה.
'אין לי שמץ. אבל אני הולכת לברר.' עניתי לה.
אבל לא ממש הצלחתי להגיד שום דבר לאיזבל.
בשיעור לא הייתי מרוכזת ובהפסקת האוכל לא הצלחתי לאכול כלום.
אפילו לא התלהבתי ממכונת המשקאות ורצתי לקנות קולה. פשוט לא הצלחתי להזיז את עצמי.
בהפסקה החלטתי בסוף לקנות קולה בתקווה לרענן את עצמי.
מיה ולילי הלכו איתי.
מיה כבר עדכנה את לילי למה אני בטראנס.
"מה זאת אומרת שתי טיפות מים?" היא שאלה.
"זאת אומרת שתחשבי שאת רואה מישהי שאת פשוט חושבת שאת מביטה במראה."
"לא אתן סתם עובדות עליי." היא התעקשה.
"אני לא חושבת." וכנראה אלוהים עזר לה להוכיח את זה כי בדיוק אז איזבל עברה לידינו.
אני מתארת לעצמי שגם היא בטרנס כי היא לא שמה לב אלינו.
כשלילי ראתה אותה היא נדהמה.
"רואה?!" מיה שאלה את לילי.
לילי גימגמה משהו.
בכל מקרה סוף סוף הצלחתי להוציא מהמכונה הארורה את הקולה שרציתי.
פתחתי אותה והתחלתי ללכת. ופתאום עם הקולה כנראה מההלם נתקעתי במישהו ולצערו כל הקולה נשפכה עליו.
"אוי אלוהים! אני כל כך מצטערת!" אמרתי לו והרמתי את מבטי אליו. היה בו משהו מוכר.
"איזבל?" הוא שאל.
"מה?! לא! קוראים לי אנבת'!" נסערת. הוא אפילו לא מהכיתה שלי והוא מתבלבל ביני לבינה.
"אנבת'?" הוא שאל מסוקרן.
"כן למה?" והרגע קלטתי למה הוא נראה לי כל כך מוכר! זה הוא! זה ג'ייסון! אלוהים! הייתי חייבת לפגוש אותו דווקא כשאני שופכת עליו את הקולה. איזה מזל שאני כהה ואני לא יכולה להסמיק כי הייתי יכולה כל כך הייתי מסמיקה עכשיו.
"כלום, כלום." למזלו גם הוא לא היה יכול להסמיק אבל כן שמעו בקול שלו שהוא נבוך.
"בכל מקרה אני מצטערת על החולצה שלך. אני יפצה אותך." אמרתי לו.
"זה בסדר באמת. לא ממש אהבתי אותה גם ככה." הוא אמר.
אחר כך עמדנו שמה כמו מטומטמים במשך דקה ואז הבנתי שאני בטח נראית מטומטמת אז החלטתי ללכת.
"טוב אז שוב אני מצטערת על החולצה…" רציתי להגיד עוד משהו אבל אז למזלי היה צלצול.
הלכתי למיה ולילי שעמדו בצד מביטים בנו.
"נכון שזה..?" הן שאלו אותי.
"כן."
"או מיי גאד!" לילי אמרה ושתיהן פרצו בצחוק. התחלתי לצחוק איתן אחרי שהבנתי עד כמה מצחיק זה באמת היה.
אחר כך היינו צריכות לרוץ לכיתות כדי לא לאחר.
למזלי ולמזלה של מיה המורה עוד לא נכנסה לכיתה אז ניצלנו.
פתאום קלטתי שהקולה עדיין אצלי אז זרקתי אותה בדיוק שנייה לפני שהמורה נכנסה.
קראו לה רוזמזרי והיא המורה שלנו למתמטיקה.
ובגלל שהיא מורה חדשה היא גם קראה שמות וכשהיא הגיעה לשם של איזבל קלטתי משהו.
לאיזבל קוראים איזבל גרייס. ניסיתי להיזכר מאיפה השם משפחה נשמע לי מוכר ופתאום נזכרתי.
ג'ייסון! לג'ייסון קוראים ג'ייסון גרייס!