שום דבר לא ישנה את זה -פרק 2:

פרק 2:
יצאתי בסיום המשמרת ,הוא עמד בחוץ נשען על הגדר ודיבר בפלאפון .
לא קלטתי בכלל עם מי או על מה הוא דיבר כי איך שיצאתי הוא ישר הסתובב ולחש למי שדיבר איתו ״נדבר כבר בי״ והתקרב אלי .
״אז כוס קפה?״-הוא שאל .
״נשמע לי מעולה ,איפה ?״-שאלתי ,מפני שבאזור בו אנו נמצאים אין בכלל בית קפה,אולי יש אחד אבל השתייה והכיבוד שם מגעילים .
הוא הרהר ואז אמר עם טיפת גימגום ״אפשר לשבת סתם בחוץ ולקנות שקית שוקו וקוראסון או שאפשר ללכת לבית הקפה שבקצה הרחוב למרות שאני ממש לא ממליץ לך ואפשר לשבת אצלי ,מה נשמע יותר טוב?״
״נראה לי שאוותר״-אמרתי והשפלתי את עיניי..
הוא הסתכל המום ושאל ״עשיתי משהו?אמרתי משהו לא נכון?״
״אני לא כל כך מרגישה טוב,אני חושבת שאני …״-ואז פשוט איבדתי את ההכרה,אני לא זוכרת מה קרה בין לבין אבל מה שאני כן זוכרת שקמתי וראיתי אותו יושב לצידי ותופס לי את היד, נראה לי שהיינו בבית חולים … 
״איך את?״-הוא שאל עם חיוך על פניו כשראה שפתחתי את עיניי.
״אתה חתיך ״-זה פשוט נפלט לי ,לא התכוונתי להגיד את זה אבל זה מה שיצא שאמרתי … 
הוא הסמיק והשפיל את מבטו ,ואני המשכתי לבהות בו ..
הסתכלתי על עיניו בצבע החום דבש שיכולתי לשקוע בהן שעות ..הסתכלתי על חולצתו שנצמדה לגופו והבליטה כל קובייה וקובייה בבטן ..ווואו הוא נראה מדהים,חתיך הורס.
״איפה אני?״-שאלתי אחרי רגע ארוך של דממה..
״בבית חולים,איבדת את ההכרה״-הוא ענה וליטף את פני.
״די פאדיחה להתעלף על מישהו שאני לא מכירה..״-אמרתי והסתכלתי בעיניו ,מנסה להבין את הבעת פניו.
״בקטנה ״-הוא לבסוף אמר וחייך . 

נשמע לכן נחמד?