שוב הסרטן מנצח- פרק 4

"אוקי מאי את כבר בת 17, מגיע לך לדעת דברים" היא אמרה לי והתחילה לספר הכל.
"אביחי הוא אבא שלך.
אביך ואני היינו ידידים טובים. לא היו לנו בכלל תכנונים לעתיד.
יום אחד הוא לקח אותי למועדון והשתכרנו שנינו, יום למחרת גיליתי שאני בהריון.
הוא הלך איתי לבדיקות ואישרו שהוא האב.
הוא אמר לי שהוא ישאר איתי לנצח ולא יעזוב אותי, אפילו לא היינו נשואים.
אבל הוא שיקר..אחרי שבוע גיליתי ממנו מכתב על השטיח בכניסה לבית שלי.
במכתב היה כתוב 'אני מצטער אבל אני לא מוכן להיות אב, בהצלחה' " היא לקחה הפסקה.
"הוא פשוט נטש אותי" דמעות החלו לזלוג מעיניה. "איך יכולתי לגדל תינוקת בת שבוע לבד בלי עזרה? זה לא היה פשוט. אבל ההורים שלי עזרו לי, המשפחה, וכל החברים הקרובים שהיו לי.
והינה, אחרי כל המאמצים גדלת להיות נערה יפה כל כך עם הרבה שמחת חיים וחברות"
היא סיכמה את השיחה.
הייתי בשוק.
"אבא לא באמת מת?" שאלתי בקול רועד.
היא הנהנה. "אני מצטערת ששיקרתי לך" היא לחשה.
"למה לא סיפרת לי?" לחשתי גם.
"אני מצטערת" היא אמרה. "לא ידעתי איך" ניסתה להסביר.
"אני לא מאמינה" אמרתי בטון כועס,הלכתי לחדרי ונעלתי את הדלת.
"מאי" אמא צעקה ודפקה על הדלת.
"מה את רוצה?" צעקתי לה בחזרה.
"מאי זה לא פשוט לספר לילדה בת 17 את האמת על החיים שלה" שמעתי אנחה בקולה.
"אני לא ילדה" צרחתי. "אני כבר מספיק גדולה לדעת דברים" הוספתי.
"מאי תפתחי לי מיד" היא דפקה על הדלת בחוזקה.
"מה תעשי לי אם לא?" צעקתי.
"מאי קליין תפתחי את הדלת מיד ואל תתחצפי אלי אני אמא שלך" היא צעקה.
פתחתי את הדלת. "מה את רוצה מהחיים שלי?" אמרתי לה.
" אל תדברי אלי ככה, אני לא אחת מהחברות שלך אני אמא שלך ואת תכבדי אותי. תגידי בכלל תודה שסיפרתי לך את האמת. זה לא היה פשוט" היא נזפה בי.
"סליחה באמת שאת משקרת לי מגיל 12 כשאני שואלת אותך איפה אבא שלי ואת עונה לי שהוא מת ואחרי חמש שנים אני מגלה שהוא חי" אמרתי "את פשוט שקרנית מגעילה" צעקתי עליה, מופתעת מהאומץ שתפסתי.

~נקודת המבט של אמא של מאי~

"את פשוט שקרנית מגעילה" היא צעקה עלי.
המילים האלו דקרו לי בלב כמו סכין.
התחלתי לצעוד לחדר שלי עם ראש מושפל.
"חכי אמא" מאי באה אחרי. "אנ..אני לא התכוונתי" היא גמגמה.
המשכתי ללכת. "אמא" היא המשיכה.
הסתובבתי אליה.
נעצתי בה את המבט של 'מגיע לך להרגיש אשמה' , הלכתי לחדרי וטרקתי את הדלת.

~חזרה לנקודת המבט של מאי~

אמא הלכה לחדר וטרקה אחריה את הדלת.
'שיט לא התכוונתי לפגוע בה כל כך' נאנחתי.
אחרי 10 דקות לא יכולתי כבר לשאת את האשמה.
הלכתי לחדר של אמא שלי, ופתחתי את הדלת בשקט.
היא שכבה שם על המיטה ודמעות זלגו מעיניה.
"אמא.." לחשתי.
היא סימנה לי עם היד לבוא לשבת ליידה והזדקפה
"סליחה" אמרתי לה והתיישבתי על המיטה.
היא חיבקה אותי חזק. "את יודעת שאני אוהבת אותך ורוצה רק בטובתך נכון מאי?" היא שאלה.
הנהנתי. "ואני לא רוצה לאבד אותך בחיים" היא המשיכה.
"גם אני לא" אמרתי.
היא חייכה חיוך עצוב. "אני פה בשבילך תמיד" היא אמרה.
"תודה אמא" אמרתי. "ולא התכוונתי לשום מילה ממה שאמרתי לך" אמרתי.
"אני יודעת מתוקה שלי, אני יודעת" היא ענתה ונשקה לי על המצח.
היינו מותשות מכל הצעקות.
נשכבנו על המיטה ונרדמנו אחת בזרועות השנייה.

———————————————————————————————————————

סליחה על הפרק הקצר, אפצה אתכן מתישהו!
תגובות יתקבלו בברכה(-:
תודה רבה לכל הקוראים♥