שהשמש תבוא

אני מרגישה את מגע שפתיו הקרות על שפתיי. ושפתיו זזות באיטיות עם שפתיי, מתחממות בקור ובגשם השוטף את פנינו. ולשפתיו יש טעם של גשם המעורבב עם מנטה ואני תוהה איזה טעם הוא מרגיש לשפתיי. טעם של סיגריות? טעם של גשם? טעם מלוח? טעם מתוק?
אני רוצה להפסיק את הנשיקה, אני יודעת, זה מרגיש לא נכון. אבל גופי מנסה לזוז, ושפתיי דבוקות אל שפתיו. לא רוצות ואילו אף לרגע לנתק את הנשיקה הדביקה, הקרה והמפתיעה הזאת. והגשם ממשיך להתחזק ושוב פעם ברק והנה עוד נשמע הרעם.
שפתיו לא עוזבות את שלי, וחלק בתוכי לא רוצה לעזוב את שפתיו. ואין לי רגש אליו, בזה אני בטוחה. אז למה בכל זאת שפתיי לא עוזבות את שפתיו.
עם באות הברק המאיר שפתיי מתנתקות משפתיו, אחרי ויכוחים רבים בין מוחי לגופי.
"אנחנו לא יכולים." אני לוחשת אליו ועוצמת את עייני. ידיו עוטפות את לחיי ופניי צמודות לשלו. וגופי קופא תחת המעיל המגוכח, והגרביים בנעליי מזמן התרטבו.
"אל תדאגי, שהשמש תבוא, היא תמחוק איתה את הכל." הוא לוחש ומחזיר את שפתיו אל שלי. ואני לא מתנגדת, אני לא רוצה להתנגדת. אני אוהבת את הצמרמורת שמביאות לי שפתיו, ואני אוהבת את התחושה המדגדגת שנשימותיו מתערבבות עם שלי. ואני לא אוהבת אותו ובטח שלא מאוהבת. בזה אני בטוחה. אני פשוט אוהבת את תחושת השפתיים שלו על שלי.
רעם נשמע וליבי קופץ, אז באיטיות הוא מקרב את גופי אל שלו, הוא לא עוצר את הנשיקה, אני לא רוצה שיעצור. כי מחר השמש תבוא, והיא תמחוק איתה את הכל. אז אם עוד הלילה כאן, אני רק רוצה ממנו עוד נשיקה אחת.