שברון לב (סיפור קצר)

הפעם הראשונה שחוויתי שברון לב היה בגיל 19.
למדתי במכללת אורגון והיה לי שיער ארוך ושופע ששמרתי עליו באדיקות; לא הרשיתי לספריות במספרה לקצר אותו יותר מהדרוש. אהבתי את השיער שלי, הוא גרם לי להרגיש יפה, כאילו אני מיוחדת…
אלכס אהב אותו גם, הוא היה מעביר את אצבעותיו בשיערותיי ומסיט אותן מפניי. אהבתי להרגיש את אצבעותיו בתוך שיערי.
אלכס מורגן היה מבוגר ממני בשנה אחת בלבד. פגשתי אותו באחד הקורסים שלי לאחר שהוא איחר לשיעור והתיישב מאחוריי באודיטוריום.
היה לו שיער ארוך שהגיע עד כתפיו שאותו הוא היה אוסף בפקעת על קודקוד ראשו. הוא תמיד היה לובש מעיל עור בחודשי החורף והיה לו פירסינג בגבה השמאלית. אימא שנאה את המראה שלו.
הורים לא אמורים לאהוב בחורים כאלה, זה התפקיד שלהם לשנוא אותם ולהכריח אותך להתרחק מהם, אבל אני גרתי במעונות וראיתי אותם פעם בכמה חודשים. לא היה אכפת לי מה הם חושבים ולא חשבתי אפילו לשנייה להקשיב להם.
אני הייתי מאוהבת. זה מה שהיה חשוב.
אלכס היה פרוע ואימפולסיבי, ספונטני ומסעיר; אף פעם לא ידעתי מה הוא חושב, הוא היה בלתי צפוי ותמיד השאיר אותי על הקצה. הרגשתי חוסר אונים מסוים כשהייתי איתו, וכמעט כול יום הייתי בסערת רגשות מטורפת.
אבל כשהייתי איתו, הייתי שוכחת מהכול, שום דבר לא היה חשוב; הייתי שוכחת מהעובדה שלפעמים הוא היה נעלם לכמה ימים מבלי להגיד דבר, שהייתי מחכה ליד הפלאפון באובססיביות מחכה שהוא יתקשר, שהייתי בוכה מתסכול כשהוא היה מתנתק ומתבודד, ושהייתי מותשת מהקשר באופן כללי….
ולמרות הכול עדיין רציתי להיות איתו.
"את יודעת למה אני אוהב אותך?" הוא אמר לי פעם לאחר ששכבנו והיינו במיטה שלי במעונות. אצבעותיו שיחקו עם שיערותיי הארוכות.
"למה?" שאלתי.
"את מבינה אותי," הוא אמר ועיניו הכהות נעצו מבט בשפתיי לפני שנישק אותן ברכות. "את לא כמו בחורות אחרות…"
שתקתי והחזרתי לו מבט.
"לפעמים אני צריך להיות לבד, לאסוף את עצמי מחדש, את כול הבולשיט שלי. אני לא יכול להיות זמין כול הזמן, אני לא אוהב שאנשים תלויים בי, שמצפים ממני להתנהג בצורה מסוימת…ואת מבינה את זה."
חייכתי באותו רגע ונישקתי אותו, נותנת לו להאמין שזה נכון. אבל זה לא היה נכון, אני הייתי בדיוק כמו בחורות אחרות; רציתי אותו כול הזמן, רציתי אותו לידי ושיהיה נגיש וזמין ואליי כשרציתי, לא אהבתי את העובדה שהיה נעלם לתקופות, הייתי אומללה בימים שהיה נעלם ורציתי להתכרבל במיטה שלי ולהיעלם. הייתי מבטיחה לעצמי לסיים את הקשר, לשמור קצת על הגאווה שלי ולזרוק אותו.
לא מגיע לאף אחת שיתנהגו אליה ככה. לא מגיע לי גם.
אבל אז הוא היה חוזר, והוא היה כול כך מקסים, הוא היה נותן לי להרגיש שהוא באמת אוהב אותי, ושככה הוא, שאני זאת שיש לה בעיה. שאני צריכה להשלים עם מי שהוא.
אז המשכתי עם הקשר. המשכתי לאהוב אותו למרות המגרעות שלו.
ואז יום אחד הוא החליט שנמאס לו ממני. לא ריגשתי אותו יותר, הוא כבר לא רצה אותי.
בכיתי. זה היה כאילו תלשו לי את הלב ודרכו עליו. הרגשתי חור גדול נפער בתוכי; כול בוקר הייתי מתעוררת ללא שום רצון לקום מהמיטה. לא היתה לי סיבה להתחיל את היום. רציתי להיות כול היום בחדר שלי, לא רציתי לאכול ולא רציתי להתקלח.
התרחקתי מהחברות שלי; הן לא הבינו אותי וגם לא היה להן חשק לסבול מישהי מדוכדכת ומדכדכת כמוני.
בחודש הראשון נשארתי בחדר כמעט כול היום, בחודשיים הבאים הסתובבתי במכללה וניסיתי להתנהג כרגיל כשמבפנים הרגשתי חלולה. לא היה אכפת לי משום דבר, שום דבר לא ריגש אותי ובקושי רציתי לפתוח בשיחה עם אנשים אחרים. הייתי עצבנית ודרוכה, מתבודדת ולא נעימה. הייתי כמו רוח רפאים, צל של עצמי.
העולם נראה אפל יותר במידה מסוימת, רציתי שאנשים ירגישו את הכאב שלי, רציתי להכריח אותם לחוש בכאב המעוור והמשתק שהרגשתי. רציתי לפגוע באחרים כמו שפגעו בי.
הייתי ילדה אנוכית שנפגעה עד עמקי נשמתה, ילדה שנשבר לה הלב בפעם הראשונה. הייתי אבודה.
לא התמודדתי טוב עם שברון הלב שלי. לא נראה לי שאף אחד מתמודד עם זה היטב. לפעמים כשאני נזכרת באותם הימים, בגיל 19 הצעיר והתמים, אני מתגעגעת ונחרדת בו זמנית.
הייתי נאיבית וטיפשה, חשבתי שהעולם מחליק מתוך אצבעותיי כשאלכס מורגן זרק אותי, חשבתי שהוא מגדיר את ההוויה שלי. לא ראיתי את עצמי בלעדיו באותם הימים. הרגשתי כאילו התחושה שלי לעולם לא תשתנה; חשבתי שהאהבה שלי כלפיו לא תיעלם.
אבל זה נקרא נעורים, כול הדברים שקרו לי במהלך התבגרותי עיצבו את דמותי כיום, כול ההחלטות והטעויות שעשיתי באותם הימים השתקפו בי עכשיו, כרגע, ברגע זה.
אני לא מתחרטת על מה שקרה, ואני לא חושבת שהייתי עושה דבר כולשהו אחרת אם הייתי יכולה לשנות את העבר; הצלקות שהוא השאיר בי גרמו לי להתבגר בעל כורחי, צלקות שהחלימו ושינו צבע עם הזמן.
הצלקות האלה הן ההוכחה לכך שאני חיה ונושמת.
אני שורדת.
האם זה לא מה שכולם מנסים לעשות בעצם עם כול יום שעובר?

.