שביל הלבבות השבורים

״את לא מבינה, את צועדת ישר למותך!״ הילדה הזאת חסרת אחריות!
״אל תגזים!״ אומרת וממשיכה לצעוד בשביל הארוך והמפחיד הזה. מצידי השביל המון חתיכות שבורות.
״וואו, תראה את זה.״ אומרת ומתקדמת לאחד מין השברים המונחים בצד.
״אתה מוכן להחזיר אותה! אתה לא רואה לאן אתה מכניס אותה!״ צעקתי אליו.
״אני לא שולט בזה!״ השיב בקול מתון חזרה.
״תביט סביב, זה כמו להיכנס למערה שלאורך הורכה היא מלאה בעצמות מרוסקות, מין הסתם אתה יודע מה נמצא בסוף.. הגורם לריסוק העצמות״ הוא לא מקשיב לי. הוא לא מבין שהוא יגמור בדיוק כמו השאר שבשביל האפור הדועך הזה. היא ממשיכה ללכת!
״חזרי חזרה!״ ניסיתי להגיד לה, אבל היא אפילו לא מתאמצת לשמוע אותי. אולי בגלל שאני קטן? אבל גם הוא קטן והיא מקשיבה לו יותר מימני.. אוח! מתבגרים!
המשכתי ללכת אחריהם ואז הכל התחיל לרעוד, הבטתי בו. ראיתי שהוא עושה את זה..
״אתה מוכן להפסיק?״ צעקתי עליו.
״אתה לא מבין שאני לא שולט בזה!״
בום ועוד בום ועוד בום, הקצב עולה.
״בבקשה ממך, תחזרי חזרה״ ניסיתי שוב לשכנע אותה.
״לא, אני רוצה להמשיך ללכת״ אומרת בנחישות.
״את לא רוצה לגמור כמו שאר החתיכות שבריצפה נכון?״ בריצפה חתיכות שבורים, חלקם לחתכים גדולים וחלקם לחתכים ממש קטנים.
״למה לי להקשיב לך?״ עצרה ואמרה בקרירות, מביטה בי.
״כי את צריכה להקשיב להיגיון!״ צעקתי.
״יש האומרים להקשיב ללב, לא לראש! אני מעדיפה להקשיב לו מאשר לך״ הסיטה מבטה מימני והמשיכה ללכת, אני אחריה.
״הוא דפוק, הוא צועד למותו״ מלמלתי, הוא צעד לידה.
ההליכה מיגעת ומבחילה, לאורך כל השביל אני מביט בדם הנשפך מהחתיכות השבורות. אני מביט גם בחתיכות שמתחברות לאט לאט, חלק שהתחברו לגמרי, פשוט נעלמו מהשביל.
הילדה עצרה במקום והלב שוב התחיל לרעוד, מה יש להם? ״אתה מרגיש טוב?״ פניתי אליו ורואה איך הקצב שלו עולה יותר ויותר.
״הגענו״ אמרה הילדה והבטתי קדימה, מביט בדלת מוארת. זה קשה להסיט אותה מהמשביל הזה! היא פשוט נמשכת לכאן באופן בלתי מובן. האדיוט גרם לה להתקרב לפה, הוא והבומים שלו!
״הוא נמצא שם?״ שאלתי אותה.
״כן, אני עשיתי את זה! הגעתי אליו! הגעתי לאהבת חיי״ אמרה בהתרגשות.
היא פשוט לא מבינה לאן היא מכניסה את עצמה..
״אתה בא?״ פנה אלי.
״לא תיכנסו אתם, אני לא נכנס לצפות בהתאבדות הזאת״ הפנתי את ראשי הצידה מכעס והם נכנסו.

התיישבתי מחוץ למקום הדוחה ההוא וחיכיתי. חיכיתי שהיא תבין שצדקתי.
אבל עבר המון זמן מאז שנכנסה לשם. המון זמן היא בפנים. היא איתו. אולי טעיתי? אולי הוא באמת האחד בשבילה? לא! אני בחיים לא טועה, אני המוח. אני פשוט לא מבין למה היא לא חוזרת.
לפתע קולות רועשים ומציקים נשמעו, הם מגיעים מהשביל. אני רואה אותה! הילדה יצאה משם בבכי ויסורים. מה קרה לה? היא התקדמה לעברי והתיישבה על ידי, מחזיקה משהו וסוגרת את ידייה עליו.
״מה יש לך שם?״ שאלתי וראשה היה נפול מטה.
טיפסתי על ידיה וניסיתי בכוח לפתוח אותן ללא שום הצלחה.
״נו, מה יש לך שם?״ שאלתי אותה שוב.
מים מלוחים התחילו ליפול מענייה והרגישו לי כמו גשם ״אני מצטערת, הייתי צריכה להקשיב לך״ מילמלה בלחש ״אני כזאת מטומטמת״.
היא פתחה את שניי ידיה ושם ראיתי אותו. החבר סלאש אויב הכי טוב שלי. שבור. למיליון חתיכות. נאנחתי מכעס והבטתי בה ״אמרתי לך!״
——————————
לפעמים אנחנו נותנים ללב שלנו לעשות את כל העבודה. אנחנו נותנים לו להוביל אותנו.
אבל אל תשכחו שללב אין מעצורים, וכמו כל ילד חסר אחריות הוא זקוק גם להורה מבוגר.
—————————–
נקודות המבט של הראש ושל הילדה והלב לאורך כל הדרך-
הוא: השביל ארוך ואפור.
הם: קשה להשיג את החתיך ההוא.
–
הוא: וואו, כמה חתיכות שבורות יש בצידי השביל.
הם: הוא מחליף אותן כמו גרביים.
–
הוא: יש פה כל כך הרבה חתיכות, חלקן גדולות וחלקן קטנות.
הם: הוא מסתכל עליי!
–
הוא: הבטתי בו, ראיתי שהוא עושה את זה. ״אתה מוכן להפסיק!״
הם: הוא התקדם לעברי.
–
הוא: הילדה עצרה במקום והלב שוב התחיל לרעוד, מה יש להם?
הם: הוא מחייך אלי ושואל אם אני רוצה להיפגש מאוחר יותר, אני לא מאמינה!
–
הוא: היא פשוט נמשכת לכאן באופן בלתי מובן.
הם: אנחנו ביחד!
–
הוא: עבר המון זמן מאז שהיא נכנסה לשם. אולי טעיתי, אולי הוא באמת האחד בשבילה?
היא: הוא בגד בי
–
הוא: הילדה יצאה משם בבכי ויסורים
היא: הוא שבר אותי.
–
הוא: החבר סלאש אויב הכי טוב שלי. שבור למיליון חתיכות.
היא: הייתי צריכה להקשיב לו