שבויה | 1

סגרתי את דלת הארונית החורקת ונעלתי את המנעול בעודי לוחשת אל מיירה. "הוא עדיין מסתכל?"
מיירה הצמידה את הספרים שאחזה אל לוח ליבה. "הוא תכף יפשיט אותך במבט הזה שלו."
חייכתי ומשכתי קבוצת שיער אחת שנחה על הכתף שלי. "מזל שלבשתי היום את התחתונים היפים שלי."
מיירה נחרה ועמדה להסתובב, ואז מבטה נעצר על מה שמתרחש מאחורי. עיניה החומות נפערו. "אלוהים, טי, הוא בא לכאן!"
"אוי אלוהים," צייצתי, מנסה למשוך את החולצה שלי מטה כדי להחליק אותה. "אל תזוזי," מלמלה מיירה ומבטה נע במהירות ממני אל מאחורי גבי. "ותנשמי. תנשפי ותשאפי ו -"
"היי, ת'יאה!"
הסתובבתי לאחור קצת מהר מדי בשביל להיראות אדישה. מייק צוקרמן, האחד והיחיד, התהלך אל הארונית שלי, כשתיק הכדורסל שלו נתלה על כתפו והחולצה הנקייה שלבש אחרי האימון הדיפה ריח אפטרשייב שיכולתי להריח ממקומי. הוא משך לאחור את שיערו הבהיר באצבעותיו ונעצר במרחק צעד וחצי ממני. "מה קורה?"
אספתי את שיערי לצד אחד תוך כדי שעניתי, "הכל נהדר," בשתי אוקטבות גבוה מדי. ממש הרגשתי את העיניים של מיירה שורפות לי את הגב. "ואתה?" שאלתי.
הוא חייך ואחז בכתפייה של התיק. "מעולה. היה אימון טוב. אנחנו כבר ממש מוכנים למשחק נגד "וויילד בוארס" בשבת."
"לא למדתם לקח מהשנה שעברה?" שאלתי, מצחקקת.
"אנחנו מתכוונים לנקום השנה," אמר. "את חושבת שתוכלי לבוא ולעודד אותי?"
הרמתי גבה. "אותך?"
הוא חייך בפלרטטנות. "אותי; את הקבוצה. אותו הדבר. תבואי." הוא הביט לרגע אל מיירה שמאחורי. "שתיכן. אנחנו נזדקק לכמה שיותר קהל ביציע שלנו."
"אנחנו נבוא," אמרה מיירה.
עמדתי להתרחק מהלוקר כשמייק אחז בידו את מפרק ידי. "ות'יאה;" הפניתי אליו את ראשי. הייתי צריכה להרים אליו מבט מאחר והוא התנשא גבוה מעליי. "כן?"
הוא הטה את ראשו לצד. "שמעת על המסיבה הערב?"
הנהנתי. "אצל ג'רי?"
"את מתכוונת ללכת?"
"אני לא יודעת," משכתי את המילים בפי. "אני לא חושבת שיש לי מה לחפש שם."
"אם אומר שאני אהיה שם, זה ישמע שחצני?" הוא חייך וחשף את שיניו הלבנות. צחקתי.
"כן," אמרתי והנחתי בהיסח דעת את ידי על חזו. השרירים ההדוקים שלו רטטו תחת החולצה וחיממו את קצות אצבעותיי.
"אז קבענו?" שאל.
הנהנתי במרץ. "אהיה שם בתשע."
הוא הרים את ידו במעין מחווה של להתראות והתרחק מאתנו אל הצד השני של המסדרון. השענתי את ראשי לאחור אל הארונית ובחנתי את דמותו האתלטית שהתרחקה בצעדי ענק. "שמריה הבתולה תשמור עלי, הוא כזה יפה," מלמלתי בלחש.
"את מדברת כמו האומנת שלך," אמרה מיירה לצדי והזכירה לי שאני ממש באמצע מסדרונות בית הספר. נאנחתי.
"כן, מה שתגידי," אמרתי וסידרתי את כתפיות התיק על כתפי. "את חושבת שהוא מעוניין בי?"
מיירה כלאה את שפתה התחתונה והמלאה בין שיניה בפרצוף משועשע. "הוא דלוק עליך אש." חייכתי חיוך רחב. הטלפון הנייד שלי רטט בכיס האחורי של הג'ינס שלבשתי. החלקתי אצבע על המסך והוא נדלק בצליל עדין. חלונית הודעה קפצה והתמונה של אבא שלי התנוססה בראשה. כשהבחנתי מה השעה, התחלתי ללכת לכיוון היציאה.
"אני חייבת למצוא משהו ללבוש להערב," מלמלתי, מנסה לקרוא את ההודעה של אבא תוך כדי סקירת הארון שלי במוחי.
"כמה שיותר ציצים, עדיף," אמרה מיירה וניסתה להדביק את צעדיי. מגפי העקב הארוכות עד אימה שלה השמיעו קולות נקישה כשהלכה, שהיו הדבר היחיד שהדהד בין קירות המסדרון. השעה הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת ומלבד שתינו איש לא הסתובב במסדרון. גם החצר שנשקפה אלינו דרך החלונות הגדולים שקובעו בקיר המערבי של המסדרון הייתה כמעט ריקה, ורק כמה קבוצות בודדות ודלות ילדים השתהו על הדשא המצהיב. אחרים כבר התקדמו אל חניית התלמידים שמאחורי הגדר.
מיירה פתחה את הדלת הכבדה ורוח פרעה מיד את שיערי. אמנם עדיין היה קריר בתקופה הזאת של השנה אבל שמש הצהריים עוד לא גוועה לחלוטין ולא נחבאה אל מאחורי העננים האפורים מזה כבר כמה שבועות, וקרניה גרמו לעיני לעקצץ. תרתי אחר משקפי השמש שלי בתיק והרכבתי אותן על גשר אפי. מיירה לא סתמה את הפה לרגע ותיארה את חמש השמלות בעלות המחשוף הנדיב שברשותה וניסתה להחליט מה יתאים לשיער האדמוני החדש – "הכחולה או הירוקה?"
"את תיראי כמו הגרסה הזנותית של בת הים הקטנה," אמרתי והיא נחרה בתגובה. הדלקתי את המסך בשנית כדי להתמקד שוב בהודעה שנשלחה לי כשמיירה עברה לדבר על ג'רי, מארגן המסיבה.
תתקשרי אלי כשאת יוצאת מבית הספר. מרקוס בדרך אליך.
"שמעתי שבפעם האחרונה שהוא אירגן מסיבה, היא התפתחה לאורגיה," אמרה, ואני נעצתי בה מבט מהצד. "אני מה-זה מקווה שזה לא יקרה הפעם, כי אין לי כוח לגלח."
"מאיפה שמעת את השיט הזה בכלל?" שאלתי ולחצתי על החיוג המקוצר לאבא שלי.
"לא יודעת. זה מסתובב," היא אמרה. "אני חושבת שג'רי מפיץ את השמועות האלה בעצמו כדי שאנשים יבואו למסיבות שלו."
"למה זה לא מפתיע אותי?" מלמלתי, בדיוק כשאבא שלי ענה. היא עמדה לומר עוד משהו אבל השתקתי אותה. "היי, אבא."
"נתראה בערב," אמרה מיירה כשהיינו במרחק מה מהמכונית שלה ונופפה לי כשהתרחקה.
"מה יש בערב?" שאל אבא מהצד השני של השיחה.
"אהמ, יש איזה מפגש הערב של כמה חברים. לא צריך להטריד את מרקוס, מיירה תיקח ותחזיר אותי."
"שכחת מה יש הערב?" הוא שאל.
נשענתי על אחד העמודים שעל שפת המדרכה, מחכה למרקוס שיגיע. "אהמ… לא?"
"את שכחת."
"אולי…"
"יש הערב מפגש חשוב מהעבודה שלי," אמר.
"אה," אמרתי. המבט שלי נקבע על שני צעירים שהלכו על המדרכה שמולי לכיוון הכביש הראשי. "איזה כיף לך. אתה צריך שאני אעזור לך לבחור חליפה?"
"לא, אנחנו – "
"רק אל תצפה שאני אגהץ אותה. בשביל זה יש את סופי."
"אנחנו סיכמנו שאת תשתתפי היום. נכון?"
שתקתי. אלוהים. "מה?" ניסיתי להישמע הכי תמימה שיכולתי להיות.
"את לא תתחמקי מזה. לא הפעם."
גלגלתי עיניים. "אבל אבא!"
"ת'יאודורה אמילי – "
"אל תקרא לי ככה," רטנתי אל הטלפון.
"את מתנהגת כמו ילדה קטנה," הוא המשיך. "המעמד הזה חשוב לי, תנהגי בבגרות."
"מה לי ולמפגשים הטיפשיים האלה?" כעסתי. "אני צעירה, וממש לא מעניין אותי לשבת שלוש שעות עם מבוגרים משעממים שעסוקים בללקק אחד לשני את התחת במשך ערב שלם."
"אל תתחצפי ואל תנבלי את הפה. עוד מעט את חוגגת שמונה עשרה, את מספיק בוגרת בשביל להתלוות אלי."
"עוד שמונה חודשים," פלטתי. הרגשתי צורך עז לתקן. לאבא שלי תמיד היה המנהג הזה להקדים את גילי ולבגר אותי. "אני לא יכולה להפסיד את המפגש הזה, אבא."
מכונית קטנה שנראתה כמעט מרוסקת הגיחה מעבר לפינה. לא שמתי לב אליה עד עכשיו בתשומת לב, אבל צבעה הדהוי היה מוכר לי. היא גלשה לאטה לאורך שפת המדרכה המקבילה וכשצמצמתי את עיניי יכולתי להבחין בנהג. גבר בערך בשנות השלושים שלו שישב ונעץ מבט חריף קדימה. נזכרתי שראיתי את המכונית הזאת כבר כמה פעמים בחודש האחרון, כשהיא מקובעת לחנייתה במרחק של כמה מטרים מחניית התלמידים.
"למה את לא יכולה להפסיד?" הוא שאל בטון קשוח.
לא עניתי.
"כן?" המשיך.
"א-אני פשוט לא יכולה להפסיד את זה אבא."
"אז אני מצטער לאכזב אותך, ת'יאה."
"אני לא מאמינה שאתה עושה לי את זה!" צעקתי. אבל צעקתי לרחבת החנייה הריקה, כי אבא כבר ניתק את השיחה. הרגשתי דחף עז לנתץ את הסלולרי על מדרכת האספלט שמתחתיי, אבל לפני שהספקתי לעשות זאת המכונית המעוכה התניעה בקול גדול. כשהרמתי את המבט מהאדמה אליה היא המשיכה לעמוד במקומה, והמכונית המהודרת והשחורה של מרקוס נסעה בכביש, חוצצת ביני לבין המכונית. הוא נעצר כשהדלת האחורית מולי והמתין שאכנס. פתחתי את הדלת וזרקתי את התיק שלי פנימה.
"איך היה היום שלך, ת'יאה?" שאל מרקוס ממושב הנהג בקול הקטיפתי והנעים שלו. בעיניים רושפות הצצתי במבט אחרון אל הכביש שמעבר למכונית של מרקוס. המכונית הדהויה עמדה כעת קרוב יותר משחשבתי שעמדה כמה דקות לפני כן, ופניו של הנהג הכועס המשיכו להביט קדימה, בי.