"רק תתני לי צ'אנס" פרק 1

הוא עמד שם בצד וחיכה לי. החיוך שלי התרחב כשראיתי את שיערו השחור המלא והפרוע, את החיוך המשועשע והעיניים הכחולות הנוצצות. כשהוא קרץ לי וסימן לי לבוא אליו, התפתיתי לרוץ אליו, לחבק אותו חזק חזק ולעולם לא לעזוב. לשכוח הכול, ולהתמכר לאהבה אליו.
אבל לא שכחתי. הכאב עוד שבר לי את הלב. כשנזכרתי בצרות שהיה גורם לי – המרדנות שלו, האי יציבות ותחושת הגאווה החזקה שלו – כול אלו מנעו ממני מלרוץ אליו.
הוא הביט בי וראה את החשש בעיניים שלי, וכשהאנשים במדרכה חלפו על פני ועל פניו, אני נעלמתי מזווית ראייתו.
מנצלת את הזמן ובורחת ממנו.
"תתרחקי ממנו" שמעתי את אבי אומר בזיכרוני.
"אל תעשי שטויות שני" גערה בי גם אמי בזיכרון מעורפל.
"הוא לא שווה את זה" זיכרונות מעורפלים של חברותיי חלפו גם בראשי בעודי רצה.
מרוב מחשבות שמתרוצצות לי בראש – מעדתי על אבן ונפלתי על הרצפה.
עצמתי את עיניי מרוב כאב כשרקותיי פועמות בחוזקה. כול שריריי היו תפוסים ורציתי לצרוח מכאבים.
"את בסדר?" שאל קול עדין ומוזיקלי מולי והביט בי.
רק לא העיניים האלה שמצליחים להפנט אותי כל פעם כשאני מסתכלת עליהם…
איילון הושיט לי את ידו החסונה, כשעיניו הכחולות נראות כה אומללות, אך חיוכו הכובש נסוך על שפתיו.
"למה ברחת ממני?" ניסה להסתיר את הטון הפגוע שלו.
"פחדתי" הודיתי בקול חלוש.
"אני השתניתי" הוא הבטיח לי הושיט לי יד ועזר לי לקום. "אני בן אדם חדש ושונה עכשיו, אני מבטיח לך. השתניתי, רק בשבילך".
עד כמה שמילותיו היו יפות, לא האמנתי לו. לא סמכתי עליו כלל.
"עזוב אותי".
"בבקשה שני!" הוא התחנן ומילותיו חדרו לליבי.
אבל אני רק הנדתי את ראשי והלכתי משם…
והוא פגוע כל כולו צעק אחריי, "אני אוכיח לך שהשתניתי! את עוד תיראי איזה בן אדם טוב אני עכשיו! רק תתני לי צ'אנס!!".
כיסיתי את אוזניי והסתלקתי משם, כשדמעות מבצבצות מעיני.