"רק תבואי, בואי חזרי אלי" – סוף דבר

סוף דבר

"אלוהים…" מלמלתי ושפשפתי את עיניי. קמתי מהמיטה החמימה, היישר אל הקור מקפיא העצמות, והתחלתי להתלבש. סידרתי את שיערי, איפרתי את פניי, והייתי מוכנה.
טופי קיפצה על רגלי, ואני הרמתי אותה בידיי וליטפתי את פרוותה הרכה. טופי הייתה מסוג הכלבים שמעולם לא גדלים, ואני אהבתי אותה על כך. יכולתי להתכרבל איתה במיטה, כאילו הייתה דובי צמרירי ונעים למגע.
הורדתי אותה בחזרה לקרקע, לקחתי את מפתחות הרכב שלי, ויצאתי מהבית.
לאחר כעשרים דקות של נסיעה מלווה בשירים שקטים, הודות לגלגלצ, הגעתי לחנות הספרים בה עבדתי. המקום האהוב עליי בעולם.
בעודי בת עשרים ושש, ועדיין עובדת בחנות ספרים קטנה, עם משכורת לא בשמיים, רבים יחשבו שפספסתי את הרכבת לחיים הטובים, אבל אני הייתי מאושרת לעבוד בחנות הספרים הקטנה הזאת, למרות המשכורת הדלה.
"בוקר טוב, אישה שמשתבחת עם השנים." סול חייכה וחיבקה אותי. צחקתי וחיבקתי אותה בחזרה. סול כבר הייתה נשואה, ואמא לילדה קטנה ויפייפיה, בשם אופק.
"אני משתבחת? תראי אותך, נשואה, אמא, ועדיין כוסית לא מהעולם הזה." החמאתי לה, והיא צחקקה,
"אני מחכה ליום בו את תהיי נשואה באושר, ואמא לשניים. רק אז אני אדע שאת מאושרת." היא אמרה בקלילות, ואני התנתקתי מהחיבוק הממושך, ושפתיי התעקלו לחיוך מאולץ,
"אני מאושרת עכשיו, כשאני לבד. אני לא צריכה גבר בחיים שלי בכדי להיות מאושרת." אמרתי בכובד ראש, והלכתי לכיוון מדף ספרי הרומנטיקה,
"מה שתגידי," מלמלה סול, והתעסקה עם הקופה הרושמת.
הפעמון צלצל, וסימן על כך שיש לקוח בחנות. כאן אני נכנסת לתמונה. הסטתי את מבטי לכיוון דלת הכניסה, ופי נשמט לרצפה. זה היה… הוא. רק בוגר יותר. והוא היה מלווה באישה יפייפיה.
סול התקדמה אלי במהירות, עוד לפני שדניאל הספיק לראות אותי, ולחשה באוזני,
"לטפל בזה?" היא שאלה, ואני הנדתי בראשי,
"אני מסתדרת." אמרתי, והלכתי לכיוון דניאל והאישה המרשימה.
מבטו של דניאל נח עליי, לאחר שסקר את החנות. פניו לפתע הפכו קודרות, ואני נשארתי בהבעת פוקר-פייס מושלמת.
"בוקר טוב," חייכתי אל עבר דניאל והאישה המרהיבה,
"במה אוכל לעזור לכם?" שאלתי, חיוכי עדיין לא נמחק משפתיי, למרות שרציתי לפרצוץ בבכי.
"איב." דניאל אמר בקול רציני, לא מנסה להסוות את עצם העובדה שאנחנו מכירים.
"היי, דניאל." חייכתי, מעבירה את ידי בשיערי הקצר. טוב, הוא לא היה עד כדי כך קצר, הוא הגיע עד כתפיי, אבל ביחס לשיער שהיה לי בעבר, הוא היה קצר.
"השתנת." הוא אמר, ואני חייכתי, בעוד האישה שהייתה עם דניאל הביטה בנו בעיניים לא מבינות,
"הסתפרתי." אישרתי את דבריו, והוא חייך חיוך זחוח,
"תכירי את אישתי, אביה." הוא אמר בקול צרוד, ועיניו הירוקות זרחו. עצם זה שהוא השתמש במילה "אשתי" הרעידה את ליבי, אך לא הראתי שאכפת לי,
"אני איב," לחצתי את ידה של אביה, והיא חייכה ברכות. היה אפשר לראות שהיא אישה טובה, שהיא מסווה לדניאל אושר.
"אז מה איתך? נשואה? חבר? ילדים?" הוא שאל, בזמן שאביה התקדמה לאגף המדע-בדיוני.
"כלבה." חייכתי חיוך קטן, ושפתיו של דניאל התעקלו לחיוך מתגרה,
"אני מבין שלא השתנת עד כדי כך." אמר, ואני חייכתי גם אני חיוך מתגרה,
"דובקת בפעם." אמרתי בקלילות, ופרץ צחוק נפלט מפיו של דניאל,
"פעם איב, תמיד איב." הוא אמר, ואני הנהנתי,
"פעם איב, תמיד איב." חזרתי אחר דבריו, ואביה חזרה עם שני ספרים בידיה,
"תהנו מהספרים." אמרתי, ושניהם הלכו לקופה, אך מבטו של דניאל עדיין מקובע עליי,
"תשמרי על עצמך." אמר דניאל, ואני חייכתי לעברו חיוך קטן,
"תמיד."
***
כשחזרתי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי, היה לשקוע באמבטיית קצף מלאה עד גדותיה.
הפגישה עם דניאל החזירה רגשות ישנים, והרגשתי שהייתי חייבת דרך כלשהי להרגע. העברתי את אצבעותיי בשיערי הרטוב, שלפתע, הטלפון שהיה מונח על הכיור, צלצל. קמתי בכבדות ונעמדתי באמבטיה. שלחתי יד אל המגבת הקרובה וכרכתי אותה סביב גופי.
צעדתי לכיוון הטלפון, וראיתי כי המספר אינו מוכר, ניגבתי את ידיי במגבת ועניתי לטלפון,
"הלו?" שאלתי, ואז נשמע קולו,
"למה את לבד?" שאל דניאל, ואני חייכתי חיוך קטן,
"כי עוד לא מצאתי את האחד המתאים. הוא הגיע, מלפני תשע שנים, אבל הוא היה שייך למישהי אחרת. מאז, אני מעדיפה להתרחק." אמרתי בקלילות, ודניאל נאנח,
"אני מניח שהתזמון בו נפגשנו לא היה הטוב ביותר." אמר, ואני צחקקתי,
"לפחות זכיתי להכיר אותך, זה גם משהו." אמרתי, ומבלי ששמתי לב, הדמעות זלגו במורד לחיי,
"אביה נראת מדהימה." הוספתי במהירות,
"תשמור עליה." ידי ניגבה את הדמעות אשר זלגו, ומשכתי באפי,
"את בוכה?" הוא התעלם מדבריי,
וצחקקתי בשקט,
"טיפה." לחשתי, ודניאל נאנח בכבדות.
"איפה את גרה? אני בא אלייך." הוא קבע, ואני חייכתי חיוך קטן,
"אני לא חושבת שכדאי שתבוא." אמרתח בכנות.
"לא שאלתי אותך מה את חושבת. מה הכתובת?" הוא אמר, ואני נשכתי את שפתי התחתונה, ונתתי לו את הכתובת.
***
"אתה צריך ללכת, זה לא בסדר…" מלמלתי בזמן שפתחתי את דלת הבית לדניאל. הוא גלגל את עיניו ונכנס לבית, כאילו היה הבית שלו.
"זה בית… קטן. אבל חם." הוא אמר, וטופי קיפצה על רגלו,
"זאת טופי." חייכתי חיוך קטן, ודניאל הרים גבה,
"את מפתיעה אותי בכל פעם מחדש." הוא אמר בחיוך, ואני הנדתי בראשי,
"התבגרתי." אמרתי בשקט, ודניאל העביר את מבטו לאורך כל גופי, ולבסוף נעצר, מביט בעיניי,
"את אפילו יותר יפה כשאת בוגרת. נוטפת סקסיות " הוא אמר ללא בושה, ואני חייכתי חיוך שחצני,
"תזכיר לי בן כמה אתה?" אמרתי בהתגרות, ודניאל צחק והניד בראשו,
"שלושים ושתים, כמו תמיד, את צעירה לידי." אמר, ושנינו התיישבנו על הספה, קרובים אך רחוקים.
"תספרי לי מה חדש אצלך." הוא דרש, ואני משכתי בכתפיי,
"כלום לא חדש, אותו בית, אותו מקום, אותה העבודה, אותה האחת." אמרתי בקצרה.
נ.מ דניאל –
הבטתי באישה הבוגרת אשר ישבה לצידי, והוקסמתי ממנה מחדש. כל הרגשות עלו וצפו, וכעסתי על עצמי שאני חוזר להיות אותו הטיפש שהייתי בעבר. אבל הייתי רגיל לכך. כעסתי על עצמי בכל פעם מחדש, על הטעות שעשיתי. במקום לבחור באיב, בחרתי בשחר. הייתי טיפש. הייתי לא בוגר.
לא חשבתי לטווח הארוך.
"את היית האישה שלי." אמרתי בשקט, ולחיה האדימו, מה שהפך אותה ליפה אפילו יותר, אם זה אפשרי. היא הייתה האישה הכי יפה שאיי פעם פגשתי. נוטפת סקס.
"אני הייתי שלך. אתה לא היית שלי." היא אמרה והרימה את ראשה, מביטה בעיניי בעקשנות,
"אהבתי אותך, ואת עזבת אותי."
"הייתי ברירת מחדל!" היא צעקה בייאוש, מה שהכאיב לי עוד יותר.
"אהבתי אותך. לא משנה מה קרה ביני לבין שחר, אהבתי אותך." אמרתי והנחתי את ידי על ירכה, היא התרחקה.
נ.מ איב-
"אני בחיים לא אהיה ברירת מחדל של גבר. מי שיאהב אותי, יאהב אותי בזכות מי שאני, והוא יאהב אותי. רק אותי. אתה לא ענית על הדרישות האלה. אהבת את שחר, ובחרת בה. אני לא אשמה כאן." אמרתי, ועיניי נמלאו דמעות, מבטו התרכך,
"צודקת." הוא אמר, ואז הניח את ידו על הלחי הימנית שלי. קפאתי. כל כך התגעגעתי למגע שלו. לידיים שלו.
"היא… אביה לא באמת אישתי." הוא אמר לפתע, ועיניי נפערו,
"היא ידידה שלי. ולא במקרה באתי לחנות שלך, בסדר? באתי כדי לראות אותך. דיברתי לפני זה עם סול, והיא אמרה לי שלא שכחת אותי. ואני מצטער, אלוהים, אני כל כך מצטער, קאפקייק. לא יכולתי לשכוח ממך. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הדרך בה נפרדנו." הוא אמר, ועיניו היו מלאות בדמעות. הדמעות זלגו במורד לחיי, וגופי רעד. הבטתי בעיניו. בעיניו של דניאל. של האחד שלא הפסקתי לאהוב, אפילו לא לדקה. וסלחתי. כל הכעס נשכח, נעלם כלא היה.
הנחתי את ידי על שתי לחיו, ולחשתי,
"הפכת אותי לחצי משוגעת, דניאל." עיניו נפערו, ואני המשכתי לדבר,
"מאהבה." אמרתי, והצמדתי את שפתיי לשפתיו. ידיו ליטפו את גופי, ומשכו אותי אליו.
"בוא," לחשתי, קמתי מהספה, ומשכתי אותו לכיוון חדר השינה שלי.
נשכבתי על המיטה, כשהוא מעליי, נושק לשפתיי ברכות.
"אני אוהב אותך, קאפקייק." הוא אמר, וידו ליטפה את שיערי.
"אני אוהבת אותך, דניאל." אמרתי, כשחמימות מציפה אותי.
רבות הנשים שיגידו שהן, לעולם לא היו סולחות לדניאל. ואם הייתי איב הישנה, הייתי מצדדת בהן.
אבל לפעמחם, באהבה, צריך לדעת לסלוח.
צריך לדעת לשכוח.
ופשוט לאהוב.
***
אוקיי, רשמתי את זה, כי הייתי חייבת. לא יכולתי להשאיר את הסוף פתוח. הייתי חייבת להפוך אותם לזוג אוהבים שוב.
מקווה שאהבתן (: