"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק שתים עשרה
*הודעה*
בכל פעם שיש את הסימן הזה ~
סימן שיש פלאשבק מן העבר שלה.
אותו הסימן יחזור בסוף הפלאשבק.
***
פרק שתים עשרה – זכרונות
חזרתי הביתה מהדייט שלי ושל דניאל, מותשת. ביני לבינו הלכו מלחמות עולם לאורך כל הדייט הכושל הזה. הוא מעצבן יותר ממה שחשבתי. עם האף יותר מדי למעלה.
הדפתי את דלת הכניסה ונכנסתי אל תוך הבית. סגרתי את הדלת בזהירות, נזהרת לא להרעיש ולהעיר את כל הבית. חלצתי את נעליי העקב הגבוהות אשר נעלתי והנחתי אותן לצד דלת הכניסה.
"למה את חוזרת מדייט בשתים עשרה בלילה?" נכנסתי לסלון, מגלה את ליאור יושב על הספה כשעוד שני גברים יושבים לצידו, ושלושתם צופים במשחק כדורגל המוקרן בטלוויזיה.
"אני לא אפתח את זה בפורום הזה." הזהרתי אותו והתיישבתי על הכיסא-נוח אשר היה לצד הספה בה ליאור וחבריו ישבו.
"ומה אתה עושה פה בכלל? אתה לא אמור להיות בבסיס?" התנדנדתי בכיסא והבטתי בו.
"מחר." אמר בקצרה.
"לא תכיר לנו את היפיופה?" שאל אחד חבריו של ליאור, גלגלתי את עיניי.
"דור, תשתוק." השתיק אותו בגסות ליאור.
"אני איב." חייכתי אל דור חיוך פלרטטני, מה שכנראה הפתיע אותו.
דור היה נראה טוב. לא כמו ליאור, אבל מספיק טוב בשביל סטוץ.
"תפסיקי." הביט בי ליאור, מבטו מאיים.
מה הבעיה שלו?
"תפסיק אתה." החזרתי לו מבט עצבני.
"הוא לא אחד מהכלבלבים שלך." נבח עליי ליאור. הבנתי שכנראה הם חברים טובים, ודור הוא גבר רגיש, אז הוא לא רוצה שאפגע בו ואהרוס להם את החברות.
"אני לא מתחברת לכלבים." חייכתי, קמתי מהכיסא-נוח ועליתי לחדרי.
לא יכולתי לסבול את ליאור. הוא היה אותו הטיפוס כמו דניאל. ולא הבנתי מה פשר ההתנחלות בבית של אורנה ושל אוראל.
החלפתי לבגדי הפיג'מה הקבועים שלי ואספתי את שיערי לפקעת עצבנית ומבולגנת. כיביתי את האור ונשכבתי במיטתי. כיסיתי את גופי עד לצווארי בעזרת השמיכה הנעימה.
המחשבות התחילו להתרוצץ במוחי. פלאשבקים מן העבר. כמו בכל לילה בו אני מנסה להרדם.
~
"ילדה דפוקה!" הוא צעק וסטר ללחיה בעוצמה שהעיפה אותה על הרצפה. ראשה הוטח ברצפה בחוזקה.
היא הייתה חלשה מדי.
שברירית מדי.
"א…אני מצטערת…" היא גמגמה בקושי. היא בעצמה לא הבינה איך אחריי מכה כה חזקה ומשתקת היא מצליחה לפצות את פיה.
"שנינו יודעים מה באמת יוכיח כמה את מצטערת." הוא אמר בקול ערמומי וחייך בשובבות. חשש התגנב לליבה. היא לא רצתה שוב. לא עוד הפעם. לא את אותם הכאבים.
"בבקשה… אני מתחננת… לא…" ייבבה, משתמשת בכוחותיה האחרונים בשביל לנסות ולהציל את עצמה.
"תסתמי, זונה." ירק בקור ומשך אותה משערותיה. היא נאנקה בכאב ואט אט ראייתה התחילה להטשטש.
הוא קשר אותה למיטה בעזרת חבלים אשר השתפשפו בידיה ופצעו אותה.
הוא הוריד את בגדיה והביט בה בתאווה.
"את כל כך יפה, איב."
~
הדמעות זלגו על לחיי.
"אסור לך לבכות, מטומטמת." ציוותי על עצמי בקול חלש. קברתי את ראשי עמוק בכרית ונתתי לדיכאון לעטוף אותי. זו הפעם ראשונה בה אחרי שנתיים אני בוכה. אני נשברת. אני קורסת.
אט אט הבכי שקט והרגשתי שהחושך והעייפות עוטפים אותי, מחבקים אולי אליהם. חיבוק רחמים שכזה.
ואט אט, שקעתי בשינה עמוקה, כשהדמעות לא חודלות להכתים את לחיי.
תגובות (9)
אני אהבתי אותה מההתחלה ! ברור שמאחורי כל אחד יש סיפור…אמא אזה פרק ~_~ וליאור באמשךךך תמות ימכוער , פצוע פיגוע -_- המשךךךךךך בדחוופפיייםםםםם !! <3
לא רוצההה!! לא סיפרת על זה יותר! תרחיבי D:
סתם, אני לא פריקית.
אבל היי, זה ממש טוב. ואני רוצה עוד, היום, עכשיו. את מעוררת בי יצר כתיבה *~*
מה מי זה?
ולמה זה קרה?
תמשיכיייייייייייייייייייי מידדדדדדדדדד
דייייייייייי חיימשליי היאאא תמשיכייייייייי
תמשיכי מושלם!!;)
תמשיכיי
היא ביצ׳ית ואני אוהבת את זה ;)
את באמת כותבת מדהים. תמשיכי! ותעשי פרקים ארוכים יותר!!!!
תמשיכי יפה שליייי
מי הבן זונה שהרס אותה!?
בגללו היא ככה !!
בן זונה
אני מקווה שהוא מתתתתת
תמשיכייי