"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק שש עשרה
פרק 16 – עזיבה
*הודעה*
בכל פעם שיהיה את הסימן ~ זה פלאשבק, ובאותו הסימן הוא גם נגמר.
תהנו ^^
שמישהו אוהב שתי בנות, בסופו של דבר הוא צריך לבחור.
כשאוראל אהב גם אותי וגם את אורנה, הוא בסוף בחר בי.
ואני? עדיין לא בחרתי בו.
בכלל לא נלחמתי עליו. רק שכבתי איתו.
רק פאקינג נתתי לו להכנס לי לתחתונים.
מבינים?
והוא עזב את אורנה למעני. עזב את הבנות שלו. שתי בנות קטנות ויפייפיות.
אני פירקתי משפחה.
אני לקחתי לילדות קטנות את אבא שלהן.
אני פאקינג הורסת משפחות.
תהרגו אותי עכשיו.
"א…אני…" גמגמתי. ואני אף פעם לא מגמגמת. אני תמיד בטוחה בעצמי, מחושבת, מתוכננת.
"את מה?" הוא שאל בקול רועד.
אני מניחה ששנינו לא היינו עצמנו באותו הרגע. שנינו היינו שבורים.
לו כבר לא הייתה משפחה, ואני הסיבה לכך. אני הייתי הסיבה לכך שאין לאוראל משפחה. האישה שלו עזבה עם שתיי בנותיו.
"אני צריכה ללכת." אמרתי במהירות, הדמעות לא חודלות להכתים את לחיי.
"מה…?" הוא לחש, ראיתי שהדמעות עומדות בעיניו ועומדות להתפרץ בכל רגע נתון.
"אני צריכה ללכת." חזרתי על דבריי בשקט. הוצאתי מספר חולצות מארוני, הלבשה תחתונה ומכנסיים. את האיפור שלי ואת הבשמים שלי.
הייתי חייבת ללכת. לנקות את הראש.
רק לאן?
לאן אני כבר יכולה ללכת?
לאן אני יכולה לעזוב?
"את לא יכולה לעזוב אותי!" הוא צעק בכעס, אך גם פחד התגנב לקולו.
פיד לאבד אותי
"אני אחזור." הבטחתי והתקרבתי אליו אחריי שהנחתי את כל הפריטים שאספתי על מיטתי.
"את מבטיחה?" שאל בקול חלש. ידו עלתה אל הלחי הימנית שלי וליטפה אותה. גופי רעד, רגליי רעדו. פחדתי שאפול כל רגע אל תוך ידיו ואכנע לו. אפול בקסמיו. כמו בכל פעם.
"אני מבטיחה." לחשתי. עיניי נעוצות בעיניו.
ברגע אחד הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיי והצמיד אולי אל הקיר, ידיו מלטפות את גופי בתאווה.
לא התנגדתי.
הייתי צריכה אז זה.
סקס פרידה.
~~~
התעוררתי.
שכבתי על הרצפה, ערומה. אוראל שכב לצידי, ידיו על בטני.
קמתי בזהירות, בכדי לא להעירו.
הייתי צריכה ללכת.
הייתי חייבת לברוח.
התלבשתי בזריזות, סידרתי את כל חפציי בתיק גדול ויצאתי מהבית.
עכשיו השאלה היא לאן אני יכולה ללכת.
מי יקבל אותי בכלל?
ואז נזכרתי בו. בדניאל.
התקשרתי אליו וחיכיתי שהוא יענה.
לאחר כשני צלצולים הוא ענה, קולו היה נשמע עייף. אני מניחה שהערתי אותו משינה עמוקה.
"דניאל," אמרתי בקול רועד. ללכת מאוראל הייתה עבורי משימה קשה.
כמעט ובלתי אפשרית.
"קאפקייק!" דניאל אמר בהפתעה, גיחכתי לעצמי בעצב,
"היי." לחשתי.
"מה יש?" הוא שאל, קולו היה נשמע
מודאג במעט.
"אני צריכה מקום לישון בו לכמה ימים. אני… אני אוכל לבוא?" שאלתי בשקט.
"אני תכף אבוא לאסוף אותך. איפה את?" שאל במהירות.
"ת…תבוא ל*****, אני מחכה לך." לחשתי וניתקתי. התיישבתי על המדרכה וקברתי את ראשי בין ידיי. לאחר כרבע שעה הוא הגיע. הוא נהג במכונית יוקרתית שלא ידעצי את שמה.
הוא פתח את החלון ונופף לי, סימן לי להכנס אל המכונית.
קמתי מהמדרכה והתחלתי ללכת לכיוון המכונית. נכנסתי לתוכה.
"היי קאפקייק," חייך דניאל, גלגלתי את עיניי.
מבטו לרגע היה נראה מהורהר, ידו לפתע אחזה בפניי וקירבה אותי אליו.
"העיניים שלך אדומות," קבע,
"בכית, או הסנפת?" שאל, מבטו רציני. אז למה זה הצחיק אותי?
גיחכתי.
"עלית עליי, שרלוק," הבטתי בו במבט משועשע,
"איך ידעצ שאני מסניפה טיק טק להנאתי?" צחקתי, הוא גלגל את עיניו,
"למה בכית?" שאל, אך קריאות בשמי עצרו את הדיון ה"עמוק" שלנו.
"איב!" סובבתי את מבטי אל החלון וראיתי את אוראל צועק, בעיניו היה מבט מטורף.
"ת…תסע!" צעקתי בבהלה.
המבט שלו בעיניים…
המבט שלו…
זה אותו המבט שהיה לו…
לזה שפגע בי.
למטורף שהרס אותי.
~
"בוקר טוב," הוא נכנס לחדרה וחייך אליה. היא הייתה שכובה במיטתה, שסימני חבלות לאורך כל זרועותיה.
"אוי… תראי אותך." אמר בעצב מזוייף והתיישב לצידה על המיטה. היא ניסתה לדבר, אך הסלוטייפ אשר היה מודבק על שפתיה מנע את זה ממנה.
"תגידי משהו." ציווה עליה. הוא ידע שאינה יכולה לדבר, לכן נתן לה משימה שהיא לא תוכל לעמוד בה.
"תגידי משהו!" צרח עליה. המבט המטורף שב לעיניו, ועיניה הוצפו בדמעות מלוחות.
הוא הרים את ידו המטרה לסטור לה, אך עצר את עצמו ברגע האחרון.
"את כל כך יפה…" העביר את ידו לאורך פניה, ממצחה עד סנטרה. היא עצמה את עיניה בפחד, מחכה למכה שמאחרת לבוא.
אך לא. המכה לא הגיעה. הנשיקות הגיעו. הדבר ששנאה יותר מכל מכה.
הוא פיזר נשיקות רטובות לאורך צווארה, וגופה לא חדל לרעוד. היא ידעה מה הולך לקרות. אותו הדבר שהיא צרחה בגללו בכל לילה.
הוא עלה מעליה והחל להפשיט אותה. היא לא התנגדה. היא לא יכלה לומר דבר, בגלל הסלוטייפ אשר חסם את פיה.
היא רק בכתה.
בכתה בכאב.
~
"תסע כבר!" צעקתי על דניאל, אשר היה נראה מבוהל. הוא לחץ על הגז ונסע במהירות.
"מה יש לך?!" צעק בזעם. היינו כבר רחוקים מהבית של אוראל.
"למה לא יכולת לנסוע כשאמרתי לך?!" צעקתי עליו, הדמעות מכתימות את לחיי.
"מה יש לך איתו?" הוא שאל בלחש הפעם. הקיצוניות שלו זה משהו מיוחד.
"אין לי איתו כלום." הזעפתי את פניי והפנתי את מבטי אל החלון.
אז ככה זה.
ככה זה לעזוב מישהו שאת אוהבת.
תגובות (7)
תמשיכי
אויש כתבתי את זה בפרק 15…
בכל מקרה אני משלימה את הפרקים!
תמשיכי! חחחחחח
(נטשתי בטעות את האתר :((( )
מי אנס אותה????? אערעאעאעאעאעאעאעאעאעאע תמשיכי!!!!!!!! אני מתה איזה מתח!!!!!!!!!!!!!!
אני
פאקינג
שונאת
אותך
עכשיו.
אני
רוצה
לבכות
עד
מחר.
למה
כולם
מנסים
למרר
לי
את
היום?!
~בכי~ -בכי- ~בכי~ ושוב…
-בכי!-
ועכשיו בטון מתחנן, מדוכדך, ועצוב:
תמשיכי!
תמשיכייייייייי דחווווווווווף
לא יודעת מה איתכם , אני רוצה אותה עם דניאלל !! אוראל , באמשך פרוש לשולי מוקשים ..! ימךךך שמו של מי שאנס אותה !! איך הוא יכול לחיות עם עצמו ?! מפגר . המשךךךך בדחווופפ !!!! ואזה כיף שאת מעלהה פרקייםם <3<3 אוהבת אותךך <3<3
אוהבת המון בחזרה!!! 3>