"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק שלוש עשרה

*הודעה*
מצטערת אם הפרק לא משהו… אני כתבתי את הפרק הזה ממסיבת בריכה ואיך שהגעתי העלתי אותו…
תהנו (:
***
פרק שלוש עשרה – אני אוהבת אותו?

הלילה שעבר עליי היה סיוט. לא הצלחתי להרדם והמחשבות לא עזבו אותי לשניה. הבכי רק המשיך להתגבר ואני המשכתי לקלל את עצמי.
לא רציתי לבכות. לא רציתי לחזור להיות רכיכה כמו שהייתי פעם. לא רציתי שידעו שגם איב יכולה לבכות. שגם לאיב יש רגשות, ושהלב שלה לא עשוי מאבן.
"איב?" אוראל נכנס לחדרי. עיניי היו אדומות אך הדמעות כבר התייבשו מזמן.
"מה השעה?" מלמלתי בעייפות. בלילה אולי ישנתי שעה אחת. זהו.
"חמש וחצי בבוקר, למה את ערה?" התיישב לצידי והניח את ידו על ברכי החשופה.
"לא נרדמתי." זה לא היה בהכרח שקר. באמת לא ישנתי הרבה.
"תזוזי קצת," דחק אותי לקצה המיטה ונשכב לצידי.
"אורנה תחסל אותנו." התמקמתי כשראשי על חזהו וידו תחת צווארי.
"כבר לא אכפת לי. אני אוהב אותך." אמר בשקט, פניי הפכו מופתעות. לא באמת האמנתי שהוא יגיד את זה אי פעם. הרי יש לו ילדות, אישה… מה חסר לו בחיים? אני לא אוכל לתת לו משהו שאורנה לא יכולה.
"אתה עושה טעות." אמרתי לפתע, ומיד התחרטתי על כך. עכשיו הבעתי חוסר בטחון ליד אוראל. הוא לא רגיל לזה. הוא רגיל לאיב החזקה, הבטוחה בעצמה. לעזאזאל, איזו טעות מרה.
"כשזה איתך, אין סיכוי שזו טעות." חייך בבטחון והסיט קצוות שיער מפניי, מנשק את מצחי.
"צודק." התאפסתי על עצמי. יצאתי כלבה כשאמרתי שהוא צודק, אבל היי, זאת אני. כלבה, חסרת רגשות, פרחה.
העולם הפך אותי לכזאת, וכך אשאר.
"אני עייפה, לילה טוב." אמרתי לאחר כמה דקות בהן שנינו שתקנו כאילו והיינו דגים.
"לילה טוב…" הוא מלמל בשקט, קולו היה נשמע מבואס מעט.
הוא קם מהמיטה וכיסה אותי כאילו והייתי ילדה קטנה, הדביק לי נשיקה במצח ויצא מהחדר, משאיר אותי שקועה במחשבות.
אני אוהבת את אוראל?