"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק שישי
פרק 6 – אני אולי פרחה, אבל לא כלבה
"דניאל?" אוראל נעמד מולי, גבתו מורמת.
"דניאל." אישרתי את דבריו והתחלתי חוזרת אל הסלון.
"מי זה דניאל?" אוראל הלך אחריי, מנסה להשוות לקולו נימה רגילה, אך הכעס שבקולו נשמע היטב.
"סקס לוהט מאתמול." אמרתי בפשטות, שוקעת בספה האהובה עליי.
"איב…" הוא מלמל בייאוש, מתיישב לצידי.
"אוראל…" חזרתי אחר דבריו בלעג.
"את פאקינג בת שבע עשרה."
"ויום." הוספתי, מחייכת בהתגרות.
"אל תעצבני אותי." איים, מביט בטלוויזיה.
"סליחה, מלכי." ירקתי בארסיות.
שנאתי שהוא מאיים. למה לו מותר ולי אסור? אין חוק שאומר שלבנים מותר להיות סטוציונרים ולבנות אסור. וגם אם היה חוק כזה, לא הייתי שמה עליו.
"אורנה בסוף חוזרת היום." הודיע לי, מעביר ערוץ בטלוויזיה בעזרת זפזופ בשלט.
"שישו ושימחו." גלגלתי את עיניי, הוא גחך.
"למה אף פעם את לא מביאה חברות הביתה?" לפתע שאל, בלי שום קשר.
חה, הוא באמת לא יודע?
אני נראת כמו אחת שמתחברת עם בנות? אם כבר, אני מתחברת לחברים שלהן. בפעם האחרונה שהייתה לי חברה טובה ואמיתית הרסתי את זה בכך ששכבתי עם חבר שלה. ולא שעשיתי את זה מרוע. הייתי שיכורה, לא באמת התכוונתי לחבל להם בזוגיות.
אבל מאז אותו מקרה אני פשוט לא מתקרבת ולא מנסה להתחבר אל בנות. אני מעדיפה להיות עם בנים מבלי רגשות אשם, מבלי סרטי דרמה אחריי.
"אין לי חברות," אמרתי ביובש. הוא הביט בי במבט שואל, אך אני העדפתי להתעלם. שנאתי שחוקרים אותי. שנכנסים לי לווריד.
"תתחילי למצוא לך." הניח את ידו על ירכי.
"אתה לא אבא שלי." התלהטתי.
"אני בן הזוג שלך." אמר בשקט.
"גם זה אתה לא." לחשתי. עד שהוא לא יפרד מאורנה, מה שכנראה לא יקרה בזמן הקרוב, אני לא אוכל להיות שייכת לו. אבל כשהוא יפרד ממנה, כשזה יקרה, אני אהיה רק שלו.
שאני בזוגיות עם גבר אני בחיים לא אבגוד בו. אולי תחשבו שזה מוזר, כי הרי אני סטוציונרית שמחליפה גברים כמו גרביים, אבל אני יודעת שאני לא אבגוד בבן הזוג שיהיה לי. אני פשוט לא אוכל. תמיד הייתי נאמנה. היה לי קשר רציני אחד בכל חיי, וזה היה הוא שבגד בי. לא אני בו.
"אני אוהב אותך, איב. לפעמים את משגעת אותי, אבל אני יודע שאת פשוט האחת." אמר בשקט, לוקח את פניי בשתי ידיו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
"בחיי שאני אוהב אותך." התחנן, כאילו וניסה לגרום לי להאמין לו.
"א…אוראל…" מבטי התרכך בשניות. אך לא, שנינו ידענו שאני לא אגיד לו בחזרה. אני לא אחת כזאת. אני לא קיטשית מפגרת.
"רק… אל תעזבי אותי." אמר בשקט והצמיד את שפתיו לשפתיי. לא יכולתי לעזוב אותו. אני יודעת שאולי אני מתנהגת כמו מלכת הקרח. קשוחה, לא חושפת רגשות. אבל הרי לכל בן אדם יש נקודות תורפה, נכון?
ואחת מנקודות התורפה שלי זה אוראל.
"אתה עם אורנה…" לחשתי כשהתנתקנו. ותאמינו לי, הוא ידע שהוא נקודת התורפה שלי.
"אבל אני אוהב אותך." ידו ליטפה את לחיי, יורדת לצווארי ולבסוף מטיילת על גבי.
"אז למה אתה נשאר איתה?" שאלתי בעצב. את האמת? לא הייתי צריכה לשאול. הרי ידעתי את התשובה לבד. הוא לא יכול לעזוב אותה משתי סיבות, הסיבה הראשונה, הבנות המשותפות שלהם ביחד. הסיבה השניה היא מפני שעדיין עמוק בתוכו הוא אוהב אותה ולא יכול להרשות לעצמו לאבד אותה. הסיכון גדול מידי. אני הסיכון. ואני סיכון רציני, לפחות מבחינתו.
הרי מי ירצה לפתח קשר רציני עם נערת מסיבות סטוציונרית? אף אחד. ובטח שלא גבר בן שלושים.
"כי יש לנו ילדות משותפות ביחד." אמר, ידו מלטפת את שיערי. התרחקתי ממנו וקמתי מהספה, עולה לחדרי. הוא לא התנגד. הוא לא קרא לי לחזור. הוא הכיר אותי, הוא ידע שאני צריכה את השקט שלי. וגם אני ידעתי שאני צריכה את השקט שלי.
התפרצתי לחדרי בסיערה, טורקת את הדלת אחריי. זעמתי. לא כעסתי עליו, הוא אמר את הדבר ההגיוני והנורמטיבי ביותר. כעסתי על עצמי. למה תמיד אני נדבקת אל המבוגרים? מה אני מוצאת בהם?
הטלפון שלי רטט, הודעה.
הבטתי בתוכן ההודעה, מעכלת.
'אני לא אוותר לך כל כך בקלות, אני רוצה דייט, ואני אשיג אותו, דניאל.'
רטנתי בזעם וזרקתי את הטלפון על המיטה לצידי. מה יש לו? מה הוא פאקינג רוצה ממני?
שתי דפיקות נשמעו מכיוון דלת החדר, ומיד קולה הצווחני של אורנה נשמע, "תצאי!". מה היא רוצה עכשיו? גם פוקדת עליי לעשות דברים?
"אין לי כוח!" החזרתי צעקה, היא נכנסה לחדר.
"מה לא היה מובן בלצאת?" פניה היו אדומות מכעס.
"את במחזור? קחי אדוויל ואל תזייני ת'שכל." אמרתי באדישות והתחלתי מתעסקת עם הטלפון שלי. לא באמת כי היה לי מה לעשות בטלפון, פשוט רציתי שהיא תראה שאני לא מעוניינת לפתח שיחה. וחוץ מזה, מתי היא הספיקה להגיע מהצימר? שתעשה לכולנו טובה ותחזור אליו.
"תכף אני אוציא לך מחזור מהאף, מפגרת!" צעקה בכעס. הנחתי שהיום היא התבלבלה בין הכדורים ולקחה את האדום במקום הכחול.
"נו מה את רוצה?" נאנחתי והנחתי את הטלפון על השידה שלצד מיטתי.
"לקחת מאתיים שקלים מהקופה המשפחתית?" פניה היו צבועים באדום בוהק.
"בוקר טוב, אליהו, אתמול בערב." גלגלתי את עיניי. יש לה דיליי רציני.
"את תחזירי כל שקל ושקל." אמרה בשקט, אך קולה היה מאיים, גיחכתי.
"אז למה קוראים לקופה הזאת קופה משפחתית?" הטחתי את ידיי על ברכיי כמיואשת.
"את לא מהמשפחה." אמרה בארסיות. תהיתי היכן אוראל עכשיו. בטח עם הבנות שלו.
"אף פעם לא החשבתי את עצמי כחלק מהמשפחה שלכם." התעצבנתי גם אני. כמעט ופלטתי שאני לפחות גורמת לאוראל להנות במיטה, בניגוד אליה, אך העדפתי לא לפתוח את זה, לא יכולתי לעשות את זה לאוראל. אני אולי פרחה, אבל לא כלבה.
תגובות (5)
תמשיכי אהובה שלייי !!!!
וואייי תמשיייכייי :) יש לי גם סיפור- אשמח אם תקראי אותו ותגיבי מה דעתך:)
לא יודעת מה איתכם – אני כבר שונאת את אוראל..עלה לי עח העצבים..שתהיה עם דנייאללל!! ובאלי שהוא יתגרש מאורנה..איככ גועל נפש..תמשייכייי דחוווףף <3
אני אוציא לך מחזור מהאף? מה יש לה? היא חולת נפש נכון? אין ידעתי! ידעתי!!!!
תמשיכי!!!!!!! את כותבת מדהים!!!! אבל למה קצר למה?!?!?!?!
אמא תמשיכייייייייייייייייי היא בתזונה האורנה הזאת אם אראל אוהב את איב הוא ירד ממנה ויקח את הבנות שלו איתו ואת איב
תמשיכייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי