“רק תבואי, בואי חזרי אליי” – פרק שבע עשרה 14 +

פרק 17 – פרפרים ארורים

כשהגענו לביתו של דניאל, נכנסתי במהירות לחדר האמבטיה.
הייתי חייבת אמבטיה חמימה ומרגיעה. פתחתי את זרם המים, כיוונתי אותו לחום בינוני וחיכיתי שהאמבטיה תתמלא. בזמן שהאמבטיה התמלאה לה, פשטתי את בגדיי באיטיות.
כשהייתי ערומה לגמרי, העברתי מבט על גופי. עיניי נעצרו על בטני, אשר עליה התנוססה צלקת גדולה ומכוערת.
~
"את יפה כל כך," הוא אמר לה בקול רך, כפי שהיה נוהג לעשות בכל פעם שסיים לאנוס אותה בכוחניות וחוסר רגשות.
היא לא יכלה לענות לדבריו. הסלוטייפ אשר היה מודבק בקביעות לפיה מנע את זה ממנה. מנע ממנה את יכולת הדיבור.
"בוא נשחק קצת." חייך ברוע. הוא קם מעליה, משאיר אותה ערומה וחשופה.
הוא הלך לכיוון השידה, פתח את המגירה והוציא אולר קטן.
היא התחילה להניע את ראשה בפחד, הדמעות מעקצצות בעיניה ומאיימות להתפרץ.
הוא סגר את המגירה והתחיל להתקרב אליה, מחייך את אותו החיוך המפחיד שלו, "זה לא יכאב," חייך ברוע,
"טוב… אולי רק קצת." התיישב על המיטה לצידה והתחיל להעביר את האולר על בטנה, עדיין לא פוגע.
ואז, ברגע אחד, הוא נעץ את הסכין בבטנה והעביר אותה לאורך כל בטנה.
עיניה נעצמו בכאב, והדמעות זלגו על לחיה.
פס של דם היה לאורך כל בטנה.
"תביטי בי." ציווה עליה. היא פקחה את עיניה באיטיות.
"ילדה טובה." אמר ברוע. ידו אחזה בסנטרה והעלתה את ראשה מעלה. הוא לקח את האולר ושירטט לאורך צווארה חתך עמוק.
~
ניערתי את עצמי מהזכרונות הלא נעימים ונכנסתי אל תוך האמבטיה.
האמבטיה הרגיעה אותי והשכיחה ממני את הסיוטים.
לאחר כחצי שעה בה הצלחתי להרגע ולהנות מכל רגע, נשמעה דפיקה חלושה על הדלת.
"איב? את בסדר? את שם כבר חצי שעה…" דניאל שאל בשקט. דאגה ניכרה בקולו. חייכתי לעצמי חיוך קטן ויצאתי מהאמבטיה.
"אני יוצאת." אמרתי וכרכתי סביב גופי מגבת חמימה ונעימה.
פתחתי את הדלת, הוא עדיין עמד שם.
לא היה לי אכפת שהוא יראה אותי ערומה. הוא כבר ראה אותי ערומה בעבר, אז מה זה משנה?
"את נראת טוב." אמר בשעשוע. גלגלתי את עיניי והלכתי לכיוון חדרו. הוא הלך אחריי.
"את מרגישה בנוח." קבע, צחקתי מעט ונכנסתי לחדרו. על מיטתו היה התיק בו החפצים שלי. הוצאתי מהתיק תחתונים וחזיה, ואת הפיג'מה הקבועה שלי.
פשטתי את המגבת שלי, והבחנתי בכך שמבטו של דניאל נעוץ בחזה שלי.
"דניאל, אני בטוחה שראית אין ספור ציצים. מה אתה בוהה?" צחקתי ולבשתי את התחתונים ואחר כך את החזיה. הוא נענע את ראשו מצד לצד וחייך.
"את מיוחדת, קאפקייק." אמר, הסתובב ויצא מהחדר. לבשתי את הפיג'מה שלי וסירקתי את שיערי.
יצאתי מהחדר וירדתי במדרגות. כשהגעתי לסלון, ראיתי שדניאל יושב על הכיסא-נוח וצופה במשחק כדורגל.
חייכתי לעצמי כשראיתי את פניו היפות מרוכזות כל כך. ככה הוא נראה שהוא עובד? כי אם כן, אני מקנאה בנשים שעובדות איתו.
"מה יש לאכול?" שאלתי. הוא סובב את ראשו אליי והסתכל בי בצורה מוזרה,
"תבקשי שיכינו לך לאכול." אמר בפשטות והסיט את מבטו בחזרה אל מסך הטלוויזיה הגדול."
"אני אכין לבד." אמרתי והלכתי אל המטבח.
התיישבתי על השייש וחשבתי מה אפשר להכין לארוחת צהריים.
"שניצל ופסטה," המהמתי והנהנתי.
"את גם מדברת לעצמך, בנוסף לכך שאת צוחקת עם עצמך?" אמר דניאל בשעשוע בזמן שנכנס למטבח.
"ממש מצחיק." החמצתי את פניי וקמתי בקפיצה קלילה מהשייש.
"איפה הפסטה שלך?" שאלתי במהירות והתחלתי לפשפש באחד הארונות.
"בארון הזה," אמר ופתח את הארון שלצד זה שחיפשתי בו.
"אה…" אמרתי במבוכה וחייכתי חיוך קטן.
"אז המשימה שלך היא לקחת את הפסטה," אמרתי באיטיות והצבעתי על הפסטה, הוא גחך,
"ולשים אותה במים חמים על הגז, קפיש?" שאלתי, הוא צחק,
"אני יודע איך להכין פסטה. זה שיש לי טבח לא אומר שאני לא יודע לבשל, אני פשוט מתעצל." אמר והוציא סיר שחור וגדול מאחת המגירות.
"אפרופו ארוחות, היום מישהי באה אליי הביתה, אז… את תשני בחדר שלי, ואני ושרון נהיה בסלון." הודיע לי. הרגשתי צביטה קטנה בליבי. אבל… למה?
הרי זה בסדר שהוא יצא עם אחרות. שהוא ידאג לאחרות.
אבל… אני כבר התרגלתי שהוא דואג רק לי. שאני היחידה שתחת המשמרת שלו.
לעזאזל.
"טוב." אמרתי בפשטות. הוא היה נראה מופתע כשלא זרקתי איזו הערה מתוחכמת, או סתם עקיצה מעצבנת.
"יופי." אמר בשקט וזרק את הפסטה אל תוך הסיר.
אני בנתיים התחלתי להכין את השניצלים ולטגן אותם, בזמן שהוא הסתכל עליי ובחן אותי. הוא לא אמר דבר. רק עקב אחריי במבטו. ואהבתי את זה שהוא מסתכל עליי. שהוא בוחן אותי. שהוא מתעניין בי בכלל.
לאחר שסיימתי לטגן את כל השניצלים שטפתי את ידיי. הפסטה הייתה מוכנה, ודניאל מזג לשנינו מהאוכל החם.
התיישבנו בשולחן האוכל.
הוא היה מולי, ואכל בשקט.
"במה אתה עובד?" שאלתי, למרות שידעתי שהוא שונא שאני שואלת שאלות ודוחפת את האף.
הוא הניח את המזלג על השולחן ופנה להביט בי.
"זה לא עניינך." אמר בעוינות. נהמתי בחוסר רצון והמשכתי לאכול.
הוא צחק את אותו הצחוק היפה שלו, מבטו לא מש מפניי.
"למה הפכת לכזאת?" שאל לפתע. הפעם אני הנחתי את המזלג על השולחן ופניתי להביט בו.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בשקט. הוא גלגל את עיניו.
"אני אפילו לא יודע בת כמה את, למען השם." אמר בייאוש.
"גם אני לא יודעת בן כמה אתה." אמרתי בכעס.
"אני בן עשרים ושלוש." אמר במהירות. חייכתי חיןך קטן. אז הוא לא כל כך גדול.
"שבע עשרה." אמרתי בשקט. בכל זאת הייתה אפשרות שהוא יחשוב שאני קטנה מדי.
"שבע עשרה? הו, אלוהים…" אמר בזעזוע. הבנתי למה הוא מזועזע. נערה בת שבע עשרה לא אמורה לשכב עם כל העולם.
"את בת שבע עשרה! לעזאזל, שכבתי עם קטינה!" הוא קם מהכיסא והתחיל להתרוצץ לצד השולחן.
זה קצת פגע בי שהוא התייחס רק לכך שאני קטינה.
התייחס אליי כילדה קטנה.
אבל שתקתי. ישבתי ותחבתי את המזלג בתוך הפסטה ודחפתי לפי.
"איב!" הוא שאג. הרמתי את מבטי אליו. כנראה שמשנו במבט שלי היה שונה, כי הבעתו התרככה במיידית.
ואז הבנתי למה הוא השתנה בצורה הזאת.
בכיתי מבלי ששמתי לב.
***
הערב הגיע במהירות, ואיתו הגיעה גם שרון. אני ישבתי על המדרגות והצצתי עליהם בזמן שישבו בספה ודיברו.
הם דיברו על דברים סתמיים למדי, ואיתה דניאל היה שרמנטי ונהדר להפליא. לאחר כחצי שעה מלווה בפלירטוטים וקריצות מצד דניאל, הם התחילו להתמזמז בלהט.
וכאן נשברתי. הדמעות עקצצו העיניי והציפו אותן. לא ידעתי מדוע. מה אכפת לי בכלל?
עליתי בריצה אל חדרו של דניאל, סגרתי את הדלת בטריקה ונשכבתי על המיטה.
ואז עשיתי את הדבר שאני עושה הרבה בזמן האחרון.
בכיתי.
במשך הלילה סבלתי אפילו יותר.
הם הרעישו נורא.
גנחו, היא צרחה, ואפילו שמעתי צלחת נשברת!
כשקולות העונג שקטו ירדתי במדרגות בכדי לשתות. בסלון ראיתי את שרון ישנה על הספה, ודניאל איננו.
נכנסתי למטבח ומזגתי לעצמי כוס מים.
"קאפקייק." שמעתי מאחוריי את קולו של דניאל. קיפצתי בבהלה והסתובבתי אליו. הייתי מודעת לכך שעיניי היו אדומות נורא. דניאל היה לבוש בבוקסר בלבד, ושרירי הבטן המפותחים שלו הפנטו אותי.
"א…אני רק באתי לשתות." גמגמתי ובלעתי את רוקי. מבטו היה עצוב.
"אני מצטער-"
"אין לך על מה!" צחקתי צחוק מאולץ והתחלתי ללכת לכיוון החדר.
"לא היית צריכה לשמוע את זה." הוא הלך אחריי.
"זה בסדר גמור." אמרתי בקול שמח ומזוייף.
עליתי במדרגות במהירות, דניאל אחריי. "אתה לא חייב לבוא אחריי." אמרתי בשקט. לפתע הרגשתי את ידו על זרועי.
"אני רוצה להיות איתך." הוא אמר בקול רציני ומחושב.
"טוב." אמרתי בפשטות.
נכנסנו לחדר שלו, ולפתע הרגשתי את ידיו הודפות אותי לקיר.
הוא הביט בי בתאווה והתנשף מעט.
"דניאל, מה קורה פה?" שאלתי בלחץ.
פחדתי.
פחדתי שדניאל יעשה לי משהו.
"אני לא שכבתי עם שרון סתם," הוא אמר, עיניו מרפרפות על פניי.
"אני שכבתי עם שרון כי אני פאקינג רוצה לשכוח ממך!" הוא צעק והצמיד את שפתיו לשפתיי.
השפתיים שלו… לפתע הן הרגישו לי כל כך רכות ומדהימות.
בקפיצה קטנה כרכתי את רגליי סביב אגנו. ידיו תמכו בגבי התחתון והוא התחיל ללכת לכיוון המיטה, כששנינו מתנשקים בלהט.
הייתי אחוזה דיבוק.
והדיבוק הזה רצה את דניאל באותו הרגע כל כך.
וגם אני.
***
"אלוהים!" זעקתי וקרסתי לצד דניאל.
התנשפתי במהירות והזעתי בכל גופי.
דניאל צחק ועלה מעליי.
"אמרתי לך שאני חיה במיטה." הוא פיזר נשיקות לאורך צווארי.
"כן, צרצר." הקנטתי אותו. לפתע הוא הפסיק לנשק את צווארי, והרגשתי את ידו עוברת על הצלקת אשר התנוססה על הצוואר שלי.
"ממה זה נגרם?" הוא שאל, ידו התחילה לרדת לכיוון בטני, וכשהיא הגיעה, היא ליטפה את הצלקת הגדולה והמכוערת אשר התנוססה לאורך כל בטני.
"וממה זה?" שאל ונשק לצלקת אשר בבטני.
"אני לא יכולה לספר לך עכשיו," אמרתי בכנות, הוא הרים את מבטו אליי והביט בי במבט רציני.
"אני אספר לך. רק לא עכשיו." הצמדתי את שפתיי לשפתיו בעדינות, והרגשתי את הפרפרים מרחפים בבטני.
פרפרים ארורים, ממה אתם נובעים?