"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק עשרים

פרק 20 – השוטר אוראל

לקחתי את המפתחות של הרכב של דניאל ויצאתי מהבית. לא היה לי אכפת שהייתי נראת כמו המוות בכבודו ובעצמו, הייתי חייבת להגיע למחלקה הפסיכיאטרית. הייתי חייבת להגיע אל אוראל.
נסעתי הכי מהר שיכולתי.
כעבור חצי שעה הגעתי לבית החולים.
החנתי את הרכב והתחלתי לרוץ לכיוון המחלקה הפסיכיאטרית.
אנשים בטח חשבו שאני הולכת לאשפז את עצמי.
הגעתי אל המחלקה וישר תקפתי את האחיות,
"איפה אוראל טל?!" הבטתי בהן. הייתי אחוזה בדיבוק.
"א…אה חדר שלוש מאות ותשע." גמגמה האחות. גלגלתי את עיניי ורצתי אל החדר. התחלתי לחפש את המספר המבוקש, ואחריי כמה וכמה מספריי חדרים הגעתי אל החדר של אוראל.
הדלת הייתה פתוחה במחציתה.
הצצתי אל תוך החדר וראיתי את הדבר ששבר אותי. שגרם לדמעות לעקצץ בעיניי.
אוראל היה בין זרועותיה של אורנה, ושניהם התנשקו בלהט.
מעדתי אחורה ונפלתי על ישבני.
שניהם התנתקו במהירות ופנו להביט בי. אורנה הביטה בי בשנאה וחייכה ברוע ואוראל הביט בי במבט עצוב.
"באת!" אוראל קפץ מהמיטה והתקרב אליי במהירות.
"א…אל!" צעקתי וקמתי במהירות מהרצפה. הסתובבתי ורצתי משם.
אוראל קרא לי מרחוק, אך לא שמעתי דבר. רצתי ורצתי, עד שהגעתי לרכבו של דניאל. נכנסתי לרכב והתפרקתי.
למרות שהייתי בסוג של קשר עם דניאל, אהבתי את אוראל. כן. פאקינג אהבתי גבר שגדול ממני בשלוש עשרה שנים. התנעתי את הרכב ויצאתי מהחניה. כשהגעתי לכביש הראשי והעלתי את המהירות. נסעתי על מהירות של מאה חמישים, ומאחוריי צצה ניידת לפתע.
"מרצדס שחורה, עצרי בצד!"
זין.
***
"את תחכי פה עד שיבואו להוציא אותך בערבות. שיחת טלפון אחת." אמר השוטר שסחב אותי מידי אל כיוון הטלפון.
"שתי דקות." אמר.
צלצלתי לדניאל וחיכיתי שהוא יענה.
"הלו?" הוא אמר, קולו היה מודאג.
"היי, דני." אמרתי בלחש.
"קאפקייק!" הוא אמר ונאנח לרווחה.
"אני… בכלא. אני צריכה שתוציא אותי." מלמלתי בחוסר נוחות.
"מה?!" צעק, והפך אותי לחצי חירשת.
"נסעתי על מאה חמישים…" מלמלתי. התביישתי בכך שאני צריכה את עזרתו. "את טיפשה." אמר וניתק.
נהמתי בכעס, וראיתי שהשוטר שעמד מולי צחק.
"תחזיר, תחזיר אותי לתא." אמרתי בייאוש.
לעזעזל עם החיים.
~~~
"בוקר טוב, בוניטה." ידו ליטפה את גבה החשוף.
"בוק…ר טו…ב?" היא גימגמה. היא לא הייתה רגילה למצבי הרוח שלו.
"אני מצטער." הוא נשק לעורפה ולאחר מכן סובב אותה לכיוונו.
עיניה היו אדומות, ועל הלחי הימנית שלה התנוסס סימן אדום ומרשים שלא היה מבייש מתאגרף.
"ז…זה בסדר." היא גיגמה בפחד. היא פחדה שהוא שוב ישתגע. שהוא שוב יכה אותה עד עלפון.
"את יפייפיה." החמיא לה ונשק לשפתיה ברכות. הדמעות שבו וזלגו על לחיה, ועיניה נעצמו.
לא משנה שהכירה אותו במשך כחמישה וחצי חודשים, עדיין לא הייתה רגילה למצבי רוח הקיצוניים שלו.
תמיד הוא היה מתהפך עליה סתם ככה. סתם כי משהו לא בא לו טוב.
"הסגרתי את עצמי." אמר אחריי שהתנתקו. היא הביטה בו בהפתעה, וניסתה למתן את האושר שהציף אותה.
היא ניסתה להזכיר לעצמה עם מי יש לה עסק.
"מה-"
ואז הדלת נפרצה ושני שוטרים צעירים נכנסו אל תוך החדר. אחד מהשוטרים תפס את ידיו של הגבר שכה שנאה ואמר לו בקול נוקשה ללבוש את בגדיו.
השוטר השני והצעיר יותר התקרב אליה, והיא כתגובה נרתעה.
"אני לא אעשה לך כלום." הוא הרגיע אותה, וחייך אליה בזהירות.
"רק תני לי להלביש אותך." הוא קירב אותה אליו, והיא נענתה לו.
הוא הלביש אותה בזהירות, בוחן את גופה השרוט, הפצוע והמלא בסימנים כחולים וסגולים.
"מה הוא עשה לך…" הוא מלמל לעצמו.
"איב! אני אוהב אותך!" האיש שכה שנאה צעק בזמן שהשוטר פינה אותו מהחדר. היא הפנה מבט אליו, ובעיניו אותו המבט המשוגע.
היא הרכינה את ראשה בחזרה.
"אני אוהב אותך, איב!" הוא צעק, ואז הדלת נטרקה, ורק איב והשוטר נשארו בחדר.
"אני אוראל." השוטר חייך אליה בנחמדות.
"אני איב." היא חייכה בביישנות, הוא גיחך מעט ועזר לה לקום, כשהיא לבושה. היא בקושי יכלה לזוז. היא הייתה רק עור ועצמות.
היא רעדה מקור, ואוראל הוריד את המעיל שלו ושם על כתפיה.
"תודה, אוראל." חייכה איב חיוך קטן ונשקה ללחיו בביישנות.
"אין על מה, איב."
~~~
והוו אז מבינות מה פאקינג הולך פה?!
אוהבת אתכן! 3>