"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק עשרים ושתים

פרק 22 – נשב לאכול?

הערב הגיע, ואני סיימתי את כל הבישולים במטבח.
עליתי לחדרו של דניאל, ושמעתי שהוא במקלחת הצמודה. יצאתי מהחדר והלכתי למקלחת שבהמשך המסדרון.
התקלחתי בזריזות וכשיצאתי כרכתי סביבי מגבת לבנה וחמימה.
נכנסתי לחדרו ונעמדתי מול ערימות הבגדים אשר היו על הרצפה.
הוצאתי ג'ינס צמוד וחולצה נופלת מקושקשת, כי בכל זאת, זו המשפחה שלו ולא כדאי שאני אתלבש חשוף או לא צנוע.
המגבת נשמטה מגופי, ואז הרגשתי זרועות מסביבי.
"דניאל…" מלמלתי, מתמסרת למגע ידיו.
"קאפקייק שלי," הוא אמר, ונשך את אוזני. צחקקתי, הסתובבתי אליו והבטתי בפניו היפיפיות. פניו המדהימות.
פניי האל שלו.
אם אלוהים קיים, ככה הוא נראה.
"עכשיו שבע וחצי." אמרתי בחיוך קטן.
"אני רואה שאת מתלבשת." חייך ולקח בידו את בגדיי. הוא בחן אותם, וחיוך מרוצה התפרש על פניו.
"זה מה שאת תמיד צריכה ללבוש. לא את חתיכות הבדים האלה שלך." אמר.
גלגלתי את עיניי. אני אוהבת את הבגדים שלי, מה זה משנה לו?
"אתה מעצבן." קבעתי ותחבתי את אצבעי בחזהו. לקחתי את בגדיי מידו ולבשתי את ההלבשה התחתונה. תחתונים אדומים וסקסיים, וכך גם החזייה.
"לעזעאל, את כל כך סקסית." הוא אמר והתרחק ממני במהירות.
"גם לך לא חסר." גיחכתי והנחתי את ידי על חזהו החשוף. אלו שרירים… אלוהים.
"קדימה, תתלבש." טפחתי על חזהו פעמיים כמחווה ידידותית והשתחלתי אל תוך הג'ינס הצמוד.
"סקסית אחת," נשק לצווארי נשיקה רטובה וקטנה והלך לכיוון הארון שלו.
הנדתי בראשי וצחקקתי.
אמנם לא היינו זוג, אך התנהגנו כך.
זוג חרמנים.
לבשתי את החולצה והוצאתי מתיק הרחצה שלי את המסרק. סירקתי את שיערי וקלעתי אותו לצמה ארוכה ושחורה.
נעמדתי מול הראי, והתחלתי להתאפר.
שמתי עיפרון שחור, אשר הבליט את עיניי הירוקות – חומות.
הברשתי את לחיי בסומק ורדרד אשר נתן לי מראה ילדותי במעט, ומרחתי את שפתיי באודם אדום חזק.
אהבתי את האודם הזה.
דניאל נעמד מאחוריי וכרך את ידיו סביבי, כפי שהיה נוהג לעשות הרבה בזמן האחרון.
"את לא צריכה להתאפר, שימי פס על הפסים. את לא צריכה להתגנדר, פשוט חייכי בלי היסוסים…" הוא שר. צחקתי.
"זה שיר ששרים רק למכוערות." אמרתי ופיזרתי את שיערי. הצמה הפכה אותו לגלי וחסר נפח, בדיוק כמו שאני אוהבת.
"והנה, אני שר אותו לך, ואת הבחורה הכי יפה שפגשתי, ופגשתי המון." אמר.
הסתובבתי אליו והבטתי בעיניו. לחיי הסמיקו והאדימו בניגוד לרצוני.
"אתה מדבר שטויות." צחקתי וזזתי ממנו. יצאתי מהחדר, הוא יצא אחריי.
"את ממעיטה בערכך."
"אני האחרונה שתמעיט בערכה."
"והנה את עושה את זה."
"דניאל? תנוח." גלגלתי את עיניי וירדתי לסלון. התקדמתי למטבח והתחלתי לסדר את כל האוכל בכלים מזכוכית מעוטרים בפרחים.
"פרחה." הוא צחק.
שמתי בידו מפה, מבטי רציני,
"תסתום ותפרוש את המפה על שולחן האוכל." פקדתי עליו ודחפתי אותו במעט.
הוא הרים גבה, צחק והלך לסלון.
"גברים…" מלמלתי ולקחתי שתי קערות בידי. הלכתי לשולחן האוכל אשר בסלון והנחתי עליו את הקערות.
"את מדהימה." שמעתי את קולו העמוק והצרוד במעט מאחוריי.
"מה אמרתי לגבי הדיבור המיותר שלך?" הסתובבתי אליו, מביטה בו כמו שמביטים בילד קטן אשר עשה משהו לא בסדר.
"לסתום ולעשות דברים."
"לך תביא צלחות." פקדתי עליו בשנית.
"כן כן קפטן!" הצדיע בזלזול והלך לכיוון המטבח.
סידרתי מעט את הסלון, ולבסוף בחנתי אותו. שוב הבטתי בציורים העצובים, בצבעים המדכאים.
דניאל נעמד לצידי ובחן גם הוא את הסלון בעיניו.
"אני שונאת את הציורים האלו." אמרתי ושילבתי את ידיי, לא מפנה את מבטי מהציור שהכי משך את תשומת הלב שלי.
ציור בו נראה ילד קטן שיושב על החול, הים הכחול מאחוריו, ובעיניו דמעות עגולות וכחולות. הציור הזה נחרט במוחי.
הוא היה כל כך עצוב ו… יפה.
"אמא שלי ציירה אותם." הוא אמר, ולפתע הרגשתי את ידו על גבי התחתון.
"הציורים… הם כל כך… עצובים." חיפשתי את המילים הנכונות. לא רציתי להעליב או לפגוע בנקודה רגישה.
"אני יודע." הוא אישר את דבריי.
"היא ציירה אותם לפני שהיא נפטרה. היה לה רע." אמר. הפנתי את מבטי אליו. אמא שלו מתה?
"ההורים שלי נרצחו מול העיניים שלי." שיתפתי אותו. הוא היה היחיד שידע. אפילו אוראל לא ידע שראיתי אל מול עיניי את הרוצח של הוריי. ראיתי אותו רוצח אותם בדם קר.
"איב…"
"לא בגלל זה אני כזאת." אמרתי במהירות. מבלי ששמתי לב, הדמעות כבר מצאו את דרכן במורד לחיי.
לפתע היה צלצול בדלת.
"תלך לפתוח." אמרתי ועליתי במדרגות במהירות. הלכתי אל השירותים ושטפתי את פניי. סידרתי את האיפור שנמרח במעט וירדתי בחזרה אל הסלון.
דניאל בדיוק דיבר עם גבר מבוגר במעט, אשר היה נראה טוב למדי, ואישה ושני נערים הנראים בני גילי עומדים לצידם, בן ובת.
"הו, זאת איב?" לפתע האישה שאלה והביטה בי. דניאל הסתובב אליי וחייך לעברי חיוך קטן.
"זאת איב." אמר והתקדם אליי. הוא נעמד לצידי וכרך את ידו סביב מותני הצרה.
"היא לא צעירה מדי?" בחן אותי הנער, חייחתי חיוך מאולץ. כבר מהרגע הראשון הוא לא בא לי טוב בעין.
"לאהבה אין גיל." האישה חייכה בחולמנות,
"אמר הפדופיל." הנער צחק והחליק כיף עם הנערה שעמדה לצידו וצחקה גם היא.
"אז… איב. תכירי את אבא שלי, יוסי. את אשתו, אלה, ואת שני האחים התאומים שלי, אור וירין." חייך והפנה את מבטו אליי.
"נעים להכיר." חייכתי והנחתי את ראשי על חזהו של דניאל.
הוא נשק לראשי, ולרגע קיוותי שזה יהיה אמיתי מתישהו. שנוכל לאהוב אחד את השניה.
אבל אז נזכרתי כמה האהבה כואבת.
"נשב לאכול?" שאל דניאל.
"נשב." אמר יוסי.
והתיישבנו.