"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק עשרים ואחד

פרק 21 – המשפחה של ה"חבר" שלי

"את משוגעת." דניאל אמר לי בזמן שיצאתי מהשער של הכלא. גלגלתי את עיניי.
"כולה מאה חמישים קמ"ש. אף אחד לא ימות יזה."
***
איך שהגענו לביתו של דניאל נכנסתי אל המיטה ונרדמתי. הייתי כל כך עייפה מהיום המפרך הזה.
לאחר כחצי שעה התעוררתי מרעשים מוזרים במטבח. רעשים מוזרים מאוד.
קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר.
התחלתי לרדת את כל גרם המדרגות, מה שהיה מעייף נורא עבורי, והגעתי לסלון. בסלון לא היה דבר מוזר או שונה, אז הלכתי לכיוון המטבח, באיטיות.
כשנכנסתי למטבח אבן נגולה מליבי.
זה היה רק דניאל.
שנראה לי שניסה להכין עוגת שוקולד, והכל נשרף לו.
צחקקתי בשקט, והוא הסתובב והביט בי. הוא נאנח, לחיו היו סמוקות במעט.
"צריך עזרה?" שאלתי והתקרבתי אליו.
"אני צריך טובה ענקית." הוא נשען על השיש והביט בי במבט רציני.
״שפוך.״ חייכתי ושילבתי את ידיי.
"אז… אבא שלי, אישתו, והילדים שלהם מגיעים לארוחת ערב." הוא גרד בראשו. הנהנתי וחיכיתי שהוא ימשיך לדבר, למרות שהבנתי לאן זה מתקדם.
"אני צריך שתעשי את עצמך כאילו את חברה שלי." אמר.
מצמצתי בעיניי מספר פעמים.
אז הוא באמת חושב שאני הזונה הפרטית שלו, הא?
אבל אסור לי להתלונן, נכון? בסך הכל לא רציתי להיות בת הזוג שלו.
"אין בעיה. רק בוא נתחיל להכין את האוכל." חייכתי והבטתי בשעון שעל מפרק ידי. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים.
"מתי הם מגיעים?" שאלתי והתחלתי להוציא חומרים מכל מיני מגרות.
"שמונה." הוא אמר. ראיתי שעיניו עקבו אחריי לכל מקום שהלכתי.
"אז יש לנו יספיק זמן להכין ארוחה רצינית." חייכתי ואספתי את שיערי לקוקו עגבניה רופף.
"את גדולה." הוא אמר. התעלמתי מדבריו והוצאתי קמח בכדי להכין פיצה ביתית וטעימה.
*
לאחר שהבצק תפח חזרנו אל המטבח והמשכנו לבשל.
הכנו את הרוטב לפיצה, ואני חייבת להודות שהוא יצא מדהים.
"אתה תאהב את הרוטב," אמרתי והטבלתי את אצבעי ברוטב המעט שנשאר, ומרחתי על אפיו של דניאל.
החנקתי צחקוק, והוא נהם וניגב את אפו.
לאחר כשניה חיוך ממזרי עלה על פניו, ובשניה שאחריי הלחי הימנית שלי הייתה מרוחה ברוטב עגבניות חמים. "דניאל!" גערתי בו כאילו והיה ילד קטן. ואולי מבחינת התנהגות, זה באמת היה נכון.
"ששש!" השתיק אותי והניח את ידיו על מותניי. הרמתי גבה, והוא חייך אליי חיוך כובש, שלא בדיוק עבד עליי.
גלגלתי את עיניי והוא רטן כמו ילד קטן.
הוא הרים אותי ממותניי והניח אותי על השיש.
"מה אתה עושה?" צחקתי והנחתי את ידיי על חזהו. הוא גחך ולא ענה לי.
ואז הבנתי. אני בשביל דניאל, לא יותר מסקס פרוע כשהוא חרמן.
ובכל זאת, הידיעה הזאת צרבה לי ופגעה בי. לא רציתי להיות הזונה שלו.
"צריך להכניס את הפיצה לתנור." אמרתי ונעתי בחוסר נוחות על השיש.
לפתע הרגשתי את ידו על הלחי הימנית שלי. את היד החמימה והגדולה שלו.
"את כל כך לחוצה. ממתיי את אומרת לא לסקס?" הוא שאל בחוסר הבנה ועזר לי לרדת מן השיש.
"אין לי חשק פשוט." הפטרתי ודחפתי את מגש הפיצה אל תוך התנור הלוהט.
"קאפקייק," הוא קרא לי. סובבתי את ראשי אליו והבטתי בו. מבטו היה נראה מיוסר.
"כן?" שאלתי וחייכתי חיוך מזויף.
"אל תחייכי אם את לא מתכוונת לכך." נזף בי, צחקקתי מעט והתחלתי לחתוך את סלט הירקות.
"כשתסיימי, נוכל להתקלח ביחד." קרץ לי, גלגלתי את עיניי.
"סליחה, המשפחה שלך עדיין לא הגיעה." חייכתי בהתגרות והתחלתי לקצוץ את העגבניות.
"מצחיק…" גלגל את עיניו ויצא מהמטבח.
"שונאת אותך…"
"שמעתי את זה!"