"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק חמש עשרה

בבוקר התעוררתי בחדרו של דניאל, שאני לבושה, לשם שינוי.
התיישבתי במיטה והתמתחתי מעט. פיהקתי מבלי לשים את ידי על פי, וצחקקתי מעצם המחשבה שזו הפעם הראשונה שלא שכבתי עם גבר שביליתי איתו לילה.
"את תמיד מצחקקת ככה לעצמך בבוקר?" לפתע שמעתי את קולו של דניאל. הפנתי את מבטי לכיוון הדלת, וראיתי את דניאל עומד בפתח, מחייך חיוך משועשע למדי.
"תמיד." חייכתי חיוך משועשע גם אני וקמתי מהמיטה.
הוא היה נראה מופתע מכך שאני לא זורקת איזו עקיצה מעצבנת, או סתם קוראת לו 'דביל'.
"בוקר טוב, קאפקייק." אמר לבסוף, חייך חיוך קטן ויצא מהחדר.
הלכתי אחריו, מביטה בו בסקרנות, "לא תראה לי אפילו איפה השירותים, כדי שאוכל לצחצח שיניים?" קראתי מאחוריו, מבודחת. הוא הסתובב אליי, ונראה מעט מובך. הוא צחק וסימן לי בעזרת ידו לעקוב אחריו.
עקבתי אחריו עד חדר המקלחת.
"תתקלחי, תצחצחי שיניים, תעשי מה שבא לך. אני צריך לצאת תכף לעבודה, אז אני לא אהיה כשתצאי. תבקשי מאורן, השף הפרטי שלי להכין לך ארוחת בוקר." חייך והתקרב אליי מעט, נרתעתי אחורנית והוא היה נראה משועשע.
"במה אתה עובד?" שאלתי. הוא חייך והוציא לי מברשת שיניים חדשה מאחת המגירות והניח אותה על השיש.
"זה לא עניינך. אז אל תדחפי את האף שלך." אמר בחיוך מתגרה. נהמתי בכעס ומרחתי משחת שיניים על המברשת, ותחבתי אותה לתוך פי, מצחצחת את שיניי ביסודיות.
"יום טוב, קאפקייפ. נפגש, מתישהו." אמר ויצא מחדר המקלחת.
מתישהו?
~~~
הגעתי הביתה, אחריי ששהיתי בביתו של דניאל עוד מספר שעות בודדות.
החיים של דניאל היו נראים מהצד מדהימים.
כל כך הרבה כסף. כל כך הרבה רכוש.
אבל מצד שני, הוא כל כך בודד. הוא יותר בודד ממני. וקשה להיות יותר בודד מ"איב הבודדה".
עליתי לחדרי איך שנכנסתי אל תוך הבית. לא היה לי כוח לזיוני שכל של אוראל ואורנה. שניהם ביחד יכולים להיות דחפור מצוין.
אבל…
או-או. אתם בטח יכולים לנחש מי חכה לי, יושב על מיטתי, נועץ מבט בדלת.
אוראל.
"איפה היית?!" התנפל עליי בשניה שנכנסתי אל תוך החדר.
"דייט."
"של… רגע… יותר מעשרים וארבע שעות?!" צעק בכעס.
"תרגע." אמרתי באיום, אך לא נראה לי שזה בדיוק איים עליו. אוראל הוא לא אחד שנרתע מבחורות.
"איפה היית?" חזר על דבריו באיטיות. קולו היה מאיים, אך זה לא עבד עליי.
הוא לא יעשה לי משהו. בזה הייתי בטוחה.
"הייתי בדייט, ואחרי זה הלכתי לבית של הבחור." אמרתי ברוגע. לא הייתי חייבת לאוראל שום דין וחשבון. הוא שוכח שהוא הנשוי כאן, לא אני. לי אין שתי בנות.
"איך את יכולה להגיד את זה בפשטות כזאת?" שאל בקול חלש. ראיתי שמשהו בעיניו נשבר. משהו בכחול הזה, בכחול המהפנט הזה, היה כל כך עצוב ושברירי עכשיו.
ואוראל לא היה אחד שנשבר מדברים. הוא היה הגבר הכי גברי בעולם.
"אתה נשוי." אמרתי בשקט.
"יש לך שתי בנות מדהימות. אישה שאוהבת אותך. מה אתה צריך אותי, אוראל?" שאלתי, הרגשתי איך הדמעות מעקצצות בעיניי, והתפללתי שהן לא יפרצו החוצה.
"אני אוהב אותך!" הוא זעק. הייתה התחננות בקול שלו. הוא רק רצה שאני אאמין לו.
"אתה נשוי." חזרתי על דבריי. הוא קבר את ראשו בין ידיו.
"סיפרתי לאורנה." אמר לבסוף. מבטי הפך מופתע. משהו בי נשבר ומשהו בי תוקן. חלק בי היה עצוב וחלק בי היה מאושר.
"ו…?" פלטתי בסתמיות. לא היה לי מה להגיד. הייתי כל כך חצויה. כל כך עצובה, ועם זאת כל כך שמחה.
"היא עזבה עם הבנות." אמר בשקט. כאן, הדמעות פרצו. הדמעות זלגו על לחיי והכתימו אותן, משאירות שבילים רטובים ומלוחים.
הוא עזב את אורנה. בשבילי.