"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק חמישי

פרק 5 – דניאל

"רדי למטה, מיד!" צעקתו של אוראל הדהדה ברחבי הבית. ידעתי שלא הייתי אמורה לומר לו ללכת להזדיין, אבל זה הגיע לו. אני בחיים לא אקלל מישהו ללא סיבה. יצאתי מחדרי וירדתי בחשש במדרגות. אף פעם לא הייתי טובה בעימותים. "מה?" קולי נטף זלזול.
"אמרת לי ללכת להזדיין," התחיל מסביר ברוגע, ידו מלטפת את ישבני ומקרבת אותי אליו, "אז זה מה שאני עושה." אמר והשכיב אותי על הספה.
אף פעם לא יכולתי להתנגד להצעות המגונות והמלוכלכות שלו. הייתי חסרת אופי מולו.
~
"ואוו," קרסתי מעליו, מתנשפת.
"נמרה שלי…" הוא פיזר נשיקות לאורך כל צווארי. נשיקות שהרטיטו את גופי.
ראשי נשמט על חזהו, עיניי נעצמות אט אט. "לילה טוב, מלאך." נשק לראשי בעדינות. נרדמתי.
~
כשהתעוררתי הייתי שכובה לבדי על הספה, שמיכה מכסה את גופי העירום.
התיישבתי בספה, ידי האחת מצמידה את השמיכה לגופי.
"בוקר טוב." אוראל יצא מהמטבח כשהוא אוחז בשתי ידיו בספלי קפה.
"שוקו לגברת," חייך. חייכתי בחזרה ולקחתי את הכוס מידו המושטת.
"בוקר טוב, יפה." התיישב לצידי וחיבק אותי אליו.
"בוקר טוב…" מלמלתי בעייפות. הייתי חייבת מקלחת, להוריד מעליי את כל הליכלוך.
"אני הולכת להתקלח." הנחתי את הספל שהעלה אדים על שולחן הזכוכית השקוף וקמתי מהספה, גוררת את השמיכה אחריי.
"תהני…" מלמל ולגם מספלו, מדליק את הטלוויזיה.
נכנסתי לחדר המקלחת המשותף והתקלחתי בזריזות, מנקה את עצמי.
לפני המקלחת ריח הסקס נטף ממני, עכשיו ריח של השמפו "פינוק" נטף ממני. לבשתי מכנס קצר המיועד לבית, וגופיה שהייתה קצרה מדי וחשפה את העגיל בטבור. ירדתי במדרגות כשטיפופי כפות רגליי מלווים אותי. התיישבתי לצד אוראל על הספה הנוחה ושקעתי בתוכה.
"את חייבת להפסיק ללכת עם היהלום הזה באף שלך." הביט בי אוראל. הוא התכוון לנזם, אני מניחה.
"לפי דעתי זה יפה." משכתי בכתפי.
"זה פרחי." קבע והסיט את מבטו בחזרה למסך הטלוויזיה הענקי.
"אז אני פרחה." אמרתי בפשטות.
לא נעלבתי. המון אנשים אמרו לי שאני פרחה. ולמה? כי יש לי עגיל בטבור? נזם באף? אלו שטויות במיץ עגבניות.
בבית הספר תמיד הייתי הפרחה של השכבה, הזונה של הכיתה, זאתי שנותנת לכולם. מגיל חמש עשרה עד עכשיו אני סובלת ערסים שמנסים להשכיב אותי. ואם אני אגיד שאני מסרבת תמיד, אני אשקר.
"כנראה." הסכים. חייכתי. אז אני פרחה, המזרן של השכבה, אז מה? בגלל שאני אוהבת סקס, אז זהו, אני שרלילה?
כששומעים את השם שלי ישר חושבים שאני זאתי שמתיישבת על הברכיים של הערסים ולוחשת להם באוזן "בוא לשיחים.", ולמרבה הפלא? בחיים לא ישבתי על ברך של גבר.
"אני חושב שאת צריכה להפסיק להזדיין עם גברים." הוא אמר לפתע.
"לא טוב לך לחשוב." אמרתי בארסיות. שנאתי ששופטים אותי רק בגלל שאני שוכבת עם גברים. שאני לא מתביישת להראות שגם לנשים יש את אותו היצר כמו לגברים.
התיאוריה שלי הולכת ככה – גבר ואישה זה אותו הדבר, רק עם איבר שונה למטה. זה הכול.
לפתע הטלפון שלי צלצל ממספר של הכרתי.
"הלו?" עניתי.
"היי איב, זה דניאל." שמעתי קול מוכר.
"דניאל…" המהמתי. ניסיתי להזכר מי זה, ואז בעצם הבנתי שזה הגבר עימו שכבתי בלילה. המליונר הזה.
"הו… דניאל." חייכתי וקמתי מהספה, מתחילה להתהלך אל חדרי כשהטלפון מוצמד לאוזני.
"חשבתי אם תרצי לצאת איתי לארוחת ערב." הוא אמר בבטחון. קולו היה עמוק ומחוספס, הנחתי שהוא בשנות העשרים המוקדמות לחיו. כל הקטע שבכלל לא זכרתי איך הוא נראה.
"אני לא בקטע של דייטים." אמרתי. לא הייתי נשמעת מתנצלת בכלל, אני מודעת לכך, אבל הנחתי שהוא ילד מספיק גדול בכדי להתמודד עם סירוב מאישה.
"את בקטע של סטוצים?" קולו היה מתגרה, צחקתי.
"קלעת בול." אישרתי את דבריו, הוא צחק.
"כמה זמן שלא פגשתי בחורה כמוך, איב." אמר בנוסטלגיה.
הוא רומז שאני זונה? עצם כך שבטח שהיה מתבגר מחוצ'קן היה חייב להזדיין עם זונה.
"טוב, ביי דניאל." אמרתי בזריזות וניתקתי. אני ממש לא מעוניינת להכניס עוד גבר לחיי.