"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק אחד עשרה

פרק 11 – בחור ריקני

השבוע שעבר אחריי המקרה עם ליאור היה מלחיץ ביותר. אני ואוראל הלכנו על קצות האצבעות, לא התנשקנו, לא התחבקנו, ואפילו בקושי ודיברנו.
עם דניאל עדיין לא נפגשתי, המשכתי לסנן אותו והוא המשיך להתקשר, אז לבסוף עניתי לו וצרחתי עליו. כמובן שבסוף בלית ברירה קבעתי איתו פגישה להיום בערב.
יצאתי מהבית מבלי להודיע לאף אחד. לא השקעתי יותר מדי, הרי זה דניאל, אני לא אמורה לנסות להרשים אותו, אלא להרחיקו כמה שיותר ממני.
הייתי לבושה בג'ינס סקיני בהיר וגופיה בעלת שרוולי ספגטי דקיקים בצבע בורדו. שיערי השחור והארוך היה מפוזר במורד גבי בצורה סתמית למדי, ופניי היו נקיות מאיפור.
אני לא אשקר, אני מודעת לכך שאני כוסית. אין לי בעיה להודות בזה.
אישה אמורה להיות יפה ומושכת, זאת המתנה שהיא קיבלה.
ולמזלי, אני קיבלתי קצת יותר מכולן. ושוב, אני לא משוויצה או משהו, אני פשוט מודעת למי שאני ולמה אני מסוגלת. אז כן, אני יכולה להביא גברים למצבים בהם הם ישפילו את עצמם למעני. אך השאלה אם אני עושה את זה, והתשובה היא כמובן שלא. אני אישה עם עקרונות. אני לא אגרום לגבר להשפיל את עצמו מולי. זה כל כך לא גברי.
ההסכם ביני לבין דניאל היה נורא פשוט. אני הייתי מעוניינת בפגישה קצרה, כך שיש לו בדיוק שעה לגרום לי ליפול לרגליו ולהתחנן שיקח אותי למיטה שלו. הנחתי שרוב הסיכויים שזה לא יקרה, הרי אף פעם לא התחננתי בפני גבר, הם תמיד התחננו בפניי.
אחריי כעשר דקות של הליכה איטית למדי, הגעתי למקום בו דניאל חיכה לי. מסעדת קינג ג'ורג.
אני מקווה שהוא יודע שאני לא הטיפוס של סלט.
"איב." שמעתי קול גברי אשר כבר הספקתי להכיר מצויין מכל השיחות המטרידות להן עניתי בחוסר סבלנות ובכעס בלתי נשלט.
"דניאל." הסתובבתי אליו. עיניי נגלו אל הגבר הכי חתיך וסקסי שראיתי בכל חיי. ואת האמת? לא הבנתי איך התמונה שלו לא נחקקה במוחי לעד.
שיערו השחור כפחם מבולגן בצורה טבעית למדי, כאילו וקם בזה הרגע משנת צהריים. עיניו גדולות וירוקות, יפייפות. שפתיו היו בשרניות ואדמדמות, והייתי צריכה לנשוך את שפתיי בכדי לשלוט על עצמי ולא להתנפל עליו לנגד כל הסועדים במסעדה.
הגוף שלו היה בכלל אומנות. אלוהים עצמו פיסל את האומנות אשר נקראה דניאל. הוא היה אומנות.
"את בוהה בי." גחך וחייך בשחצנות. ניערתי את ראשי וחזרתי למציאות. המציאות בה דניאל האלוהי הופך לשטן בכבודו ובעצמו.
"אל תגרום לי להתחרט על כך שבאתי לפגישה הזאת, דניאל." חייכתי בהתגרות. יש לי קלף מנצח. מהשיחת טלפון הראשונה שלי עם דניאל הבנתי שהוא אחד שמקבל הכל בחיים. כסף, בחורות, בגדים יוקרתיים.
אולי נוצר רושם שאני אתן לו שוב להכנס לתחתוניי, מפניי שהוא נכנס אליהם כבר, ואני חייבת לציין שדיי בקלות. אבל איך נגיד את זה בעדינות? ניצלתי אותו לצרכיי האישיים.
הייתי צריכה זיון, הוא היה זמין ונראה טוב, אז זרמתי.
נשמע זנותי, הא?
"אני מבטיח לך שלא תתחרטי." אמר כשחיוך שובבי נמתח על פניו. נהמתי בכעס ושנינו התיישבנו על הספות אשר היו כחלק מהשולחן.
המלצרית נגשה אלינו והרגשתי שמבטה נתקע מעט על דניאל. טוב… לא מעט. גם שהיא דיברה איתי היא בהתה בו. זה היה דיי קריפי, אני חייבת לציין.
אבל יכולתי להבין אותה. דניאל היה נראה כמו אל יווני הורס את הבריאות.
"האוכל יגיע עוד כמה דקות. וזה בשבילך," היא הניחה פתק קטן שעליו היה רשום מספר הטלפון שלה, "תתקשר אליי." חייכה אליו חיוך מפתה והלכה. גלגלתי את עיניי. הוא קימט את הפתק וזרק על רצפת המסעדה, עיקמתי את אפי. אני מניחה שזאת לא האישה הראשונה שהוא מנפנף בכזאת קלות.
"למה זרקת את הפתק?" שאלתי לבסוף, הוא חייך חיוך מתגרה אשר הרתיח אותי, "אני לא מעוניין בה." אמר בהחלטיות. המלצרית חזרה והניחה את השתיה שלי, קולה זירו, ואת השתיה של דניאל, בירה לבנה, על השולחן.
היא הלכה שוב, ואני לגמתי מכוס הקולה שלי ושאלתי אותו, "אבל אתה לא מכיר אותה בכלל, אולי היא האישה של חייך?" חייכתי בהתגרות, הוא גלגל את עיניו.
"האישה של חיי לא תשליך את עצמה עליי." שתה מכוס הבירה שלו והוציא סגריה מקופסת הסגריות אשר הייתה מונחת על השולחן.
"אסור לעשן." הבטתי בו, פניי חמורות סבר.
"לי מותר הכל." אמר בשחצנות. שנאתי את השחצנות שלו. היא הפכה אותו לבן אדם מגעיל.
"אוקיי." אמרתי לבסוף.
הנחתי שגם אני בחיים לא אהיה האישה של חיו. כמובן שגם לא רציתי, אבל גם אם הייתי רוצה, הוא מעדיף בנות שמורות וטובות. לא כאלה שמשליכות את עצמן על גברים ומתעוררות בבוקר במיטה שלהם, ערומות.
למזלי אני לא רואה בו יותר מסתם פנים יפות. הוא ריקני. ואני עם עצמי סיכמתי בפעם הראשונה בה בגדו בי,
אני בחיים לא אתאהב במישהו ריקני.
שוב.