“רק תבואי, בואי חזרי אליי” – עונה שניה, פרק שישי

עונה 2, פרק 6 – "אני אוהבת אותך, דני."

*כשיהיו שלושה סימנים כאלה ~~~ סימן שיש פלשבק*

"נמאס לי!" חבטתי את ידי על הדלפק והתיישבתי על כיסא העץ.
עברה חצי שעה מאז שדניאל הלך, ואני?
אני משתגעת.
אני משתגעת מרוב אהבה אליו. אני אוהבת אותו. אני בחיים לא אפסיק לאהוב אותו.
לא משנה כמה אני אתרחק, לא משנה כמה אני אשנא אותו…
אני אוהבת אותו.
והוא?
"הוא פאקינג נהנה לשחק בי!" צרחתי והעפתי ספר אשר היה על הדלפק היישר אל הקיר.
קמתי מהכיסא במהירות, פניי אדומות מכעס ועיניי מדמעות, ויצאתי מהחנות.
אפילו לא נעלתי אותה.
הלכתי ברחובות העיר. הייתי נראת כמו משוגעת. הרגשתי כמו משוגעת.
אחריי כחצי שעה של הליכה מזדיינת הגעתי אל ביתי. טרקתי את הדלת אחריי, העפתי את תיקי על הרצפה וכך גם את נעליי העקב, נשכבתי על הספה ו… בהיתי.
בהיתי בתקרה וחשבתי.
ניסיתי להבין מה הולך איתי, למה אני מתנהגת ככה, ומה דניאל רוצה ממני.
החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים בלי דניאל…
הכל היה כל כך יותר פשוט עד…
עד שפגשתי אותו…
~~~
"אני לא בקטע של דייטים." אמרתי. לא הייתי נשמעת מתנצלת בכלל, אני מודעת לכך, אבל הנחתי שהוא ילד מספיק גדול בכדי להתמודד עם סירוב מאישה.
"את בקטע של סטוצים?" קולו היה מתגרה, צחקתי.
"קלעת בול." אישרתי את דבריו, הוא צחק.
"כמה זמן שלא פגשתי בחורה כמוך, איב." אמר בנוסטלגיה.
הוא רומז שאני זונה? עצם כך שבטח שהיה מתבגר מחוצ'קן היה חייב להזדיין עם זונה.
"טוב, ביי דניאל." אמרתי בזריזות וניתקתי. אני ממש לא מעוניינת להכניס עוד גבר לחיי.
~~~
אט אט נשאבתי אל העבר. אל הפגישה הראשונה שלי עם דניאל…
~~~
"למה זרקת את הפתק?" שאלתי לבסוף, הוא חייך חיוך מתגרה אשר הרתיח אותי, "אני לא מעוניין בה." אמר בהחלטיות. המלצרית חזרה והניחה את השתיה שלי, קולה זירו, ואת השתיה של דניאל, בירה לבנה, על השולחן.
היא הלכה שוב, ואני לגמתי מכוס הקולה שלי ושאלתי אותו, "אבל אתה לא מכיר אותה בכלל, אולי היא האישה של חייך?" חייכתי בהתגרות, הוא גלגל את עיניו.
"האישה של חיי לא תשליך את עצמה עליי." שתה מכוס הבירה שלו והוציא סגריה מקופסת הסגריות אשר הייתה מונחת על השולחן.
"אסור לעשן." הבטתי בו, פניי חמורות סבר.
"לי מותר הכל." אמר בשחצנות. שנאתי את השחצנות שלו. היא הפכה אותו לבן אדם מגעיל.
"אוקיי." אמרתי לבסוף.
הנחתי שגם אני בחיים לא אהיה האישה של חיו. כמובן שגם לא רציתי, אבל גם אם הייתי רוצה, הוא מעדיף בנות שמורות וטובות. לא כאלה שמשליכות את עצמן על גברים ומתעוררות בבוקר במיטה שלהם, ערומות.
~~~
לפתע שאגת צחוק נפרצה מפי. אז כן, הוא בסוף באמת העדיף את הילדה השמורה והטובה על פניי. ואז… אז נזכרתי בפעם הראשונה שהוא שאל על הצלקות שלי…
~~~
"אמרתי לך שאני חיה במיטה." הוא פיזר נשיקות לאורך צווארי.
"כן, צרצר." הקנטתי אותו. לפתע הוא הפסיק לנשק את צווארי, והרגשתי את ידו עוברת על הצלקת אשר התנוססה על הצוואר שלי.
"ממה זה נגרם?" הוא שאל, ידו התחילה לרדת לכיוון בטני, וכשהיא הגיעה, היא ליטפה את הצלקת הגדולה והמכוערת אשר התנוססה לאורך כל בטני.
"וממה זה?" שאל ונשק לצלקת אשר בבטני.
"אני לא יכולה לספר לך עכשיו," אמרתי בכנות, הוא הרים את מבטו אליי והביט בי במבט רציני.
"אני אספר לך. רק לא עכשיו."
~~~
ככה העברתי את הזמן במשך כשעה וחצי.
חשבתי על דניאל.
חשבתי על כל מה שעברנו ביחד. חשבתי על כך שבעצם עד נקודת השבירה, אף אחד מאיתנו לא הודה שהוא אוהב. אף אחד לא הודה שאנחנו לא רק 'חברים למיטה'.
אף אחד מאיתנו לא הודה שאנחנו מאוהבים.
~~~
"במי אתה הולך לבחור?" שאלתי. הייתי איתו ישירה. לא רציתי ללכת סחור סחור.
"אני לא יודע." אמר בכנות. גלגלתי את עיניי ונאנחתי.
לפתע שפתיו היו מוצמדות לשפתיי, והוא היה מעליי. נשקתי לשפתיו בעדינות, ידי ליטפה את לחיו בעדינות.
אחריי כחמש דקות כבר היינו בתוך האוהל, חצי ערומים.
אני הייתי בחזיה ותחתונים, ודניאל בבוקסר גברי וסקסי.
"אני אוהב אותך." הוא אמר כנגד עורי והוריד את חזייתי.
"אני אוהבת אותך." התנשפתי מעט ונשקתי לצווארו.
הוא נשכב מעליי,
"את כל כך יפה…"
~~~
הדמעות טשטשו את עיניי. מצמצתי מספר פעמים בכדי להעלים אותן, אך זה לא עזר. הן רק התחזקו והפכו לבכי קלוש. לייבבות חלושות.
ואז… אז נזכרתי בקטע ששבר אותי.
בקטע שניפץ את הלב שלי לרסיסים קטנטנים שלעולם לא יתחברו לשלם.
הקטע שהוא בחר בשחר.
~~~
"תבחר." אני ושחר אמרנו ביחד.
היינו בביתו של דניאל ודרשנו בחירה מיידית.
הוא היה נראה אבוד במעט והעביר את מבטו ממני, אליה, ממני, אליה.
"אני בוחר ב…" הוא נשך את שפתיו והביט בשחר. הוא בחר בה.
הייתי בטוחה בכך.
"אני בוחר בשחר."
*
מבלי מילים מיותרות, הסתובבתי ויצאתי מהבית שלו.
חווה את שברון הלב. שברון הלב הכואב יותר מכולם.
~~~
התיישבתי בספה וקברתי את ראשי בין ידיי.
בכיתי.
בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים.
בכיתי מכאב, משברון לב.
בכיתי מאהבה נכזבת.
ועכשיו? עכשיו הוא בא לקחת אותי אליו בחזרה. להפוך אותי להיות שוב שלו.
כנראה ששחר ברחה לו עם מישהו אחר.
הטלפון צלצל, ועל הצג היה רשום שדניאל הוא זה שמתקשר.
משכתי באפי ועניתי לטלפון,
"היי." לחשתי.
"קאפקייק…" דניאל מלמל בקול חלוש. הרגשתי שמשהו לא בסדר.
"כן, דני?" ייבבתי. לא יכולתי יותר לשמור את הכאב בבטן.
"אני מצטער על הכל." הוא אמר, גם הקול שלו היה רועד במעט.
"זה בסדר. אתה אוהב את שחר. אני לא הילדה השמורה שאתה מחפש, דני." אמרתי בשקט ובקול רועד. לא הייתי יכולה להגיד לו שאני חושבת שהוא מטומטם שהוא לא בחר בי, כי אני לא הייתי עוזבת אותו בחיים.
"בואי נפגש לדבר, רק לדבר." הוא אמר במהירות.
"ט…טוב." אמרתי וניתקתי את השיחה.
***
נפגשנו בפארק לאומי, והזכרונות צפו ועלו.
למה דווקא כאן? למה דווקא במקום בו התוודנו על אהבתנו אחד לשניה?
ואז… ראיתי אותו.
הוא ישב על ספסל עץ דהוי ומתקלף ובהה בדשא.
ואז הוא הרים את מבטו והביט בי. הוא קם במהירות מהספסל והתקרב אליי.
"קאפקייק," הוא אמר בהתלהבות.
"היי." לחשתי בשקט והמשכתי להתקדם לכיוון הספסל, שדניאל מאחוריי.
התיישבתי על הספסל והעברתי את אצבעותיי על הצבע המתקלף והדהוי.
"את בסדר?" דניאל שאל והתיישב לצידי.
מה אני אמורה לענות כל שאלה כזאת?
'בטח בסדר! היזיז שלי לשעבר, שבמקרה איכשהו התאהבתי בו, בחר במישהי אחרת, ואז אחריי ארבע שנים החליט לצוץ ולהרוס אותי!'
שיעשה לי טובה.
אני נראת לו בסדר?
"בסדר גמור." הפטרתי בעזרת ידי וסיכלתי את רגליי.
"ואת האמת…" הוא אמר ובחן את פניי המדוכאות.
"את האמת? אני חושבת שאתה בן זונה מזדיין." אמרתי ברוגע, חיוך משועשע עלה על פניו של דניאל.
"פעם קאפקייק, תמיד קאפקייק." אמר ברוח נוסטלגית.
"פעם זיין שכל, תמיד זיין שכל." אמרתי בארסיות וחייכתי חיוך מרושע.
"את חייבת להתבגר." הוא צחק ופרע את שיערי, שהיה גם ככה פרוע.
"למה אתה חזרת להיות איתי בקשר, אחריי ארבע שנים?" שאלתי לפתע, בלי קשר לשום דבר.
הייתי חייבת לדעת מה הוא רוצה ממני.
הייתי חייבת לדעת למה הוא חזר פתאום.
"כי התגעגעתי אלייך."
"כי שחר עזבה אותך." גלגלתי את עיניי וקמתי מהספסל.
"לא!" הוא קרא במהירות וקם גם הוא מהספסל.
"אז למה?!" צעקתי בזעם.
"כי אני אוהב אותך!" הוא צעק ונצמד אליי. הוא תפס את ראשי בין ידיו.
"נפרדתי משחר מלפני שלוש שנים." הוא אמר יותר ברוגע.
פי נפער בהפתעה, והוא לא פספס את ההזדמנות והטיח את שפתיו כנגד שפתיי.
ושוב…
שוב אותם הרגשות.
שוב אותם הפרפרים הארורים.
לאחר כשתי דקות התנתקנו.
"אני אוהב אותך, איב." הוא אמר בשקט וחיכך את אפיו באפי.
"קראת לי איב." אמרתי בהפתעה.
הוא ניגב דמעה חמקמקה שברחה מעייני הימנית,
"קאפקייק." הוא תיקן את עצמו.
צחקתי מעט,
"אני אוהבת אותך, דני."