"תן לי עוד סיבה לנשום" – עונה שניה, פרק ארבעים ושתים

פרק 42 – אני מקווה שאתה מאושר עכשיו

אני מכווצת על כיסא פלסטיק שבתוך המרפסת הקטנה בחדר המלון שאני שוכרת.
הרוח נושבת ומבדרת את שיערי בזמן שאני מביטה בעיר הפעילה שנמצאת תחתיי. מכוניות נוסעות במהירות מופרזת, הולכי רגל, חבורות ילדים צוחקים, זוגות אוהבים.
צביטה בלב.
אתמול החתונה נהרסה, עכשיו השעה שבע בערב.
כדי שלא ידווחו על העדרות למשטרה התקשרתי לשירן ואמרתי לה שאני זקוקה לשקט שלי.
עם אליאב לא דיברתי.
הטלפון שהונח על השולחן הקטן שלצידי רטט.
'הדביל מתקשר אלייך'.
הבטתי בתמונה שהוצגה על המסך. תמונה שלי ושל אליאב מחובקים, אוהבים. הדמעות עלו בעיניי.
הרמתי את הטלפון ועניתי לשיחה,
"הלו," אמרתי בשקט, קולי רועד.
"תום, אלוהים, בבקשה תחזרי הביתה אני כל כך אוהב אותך-"
"אני לא חוזרת הביתה, אליאב." אספתי את כל הכוחות המעטים שנותרו בי ולחשתי את זה בקול רועד ולא בטוח.
"אני כל כך מצטער, אהובה שלי, את האחת שלי, את האחת שאני רוצה לחיות איתה כל החיים, אני אוהב אותך, תחזרי הביתה, בוניטה. תחזרי אלי." קולו רעד, הוא לא היה נשמע טוב.
"אני לא חושבת שאתה אוהב אותי כמו שאתה אוהב אותה." ניתקתי את השיחה וניגבתי את הדמעות שזלגו על לחיי.
בכל השעות שישבתי ובהיתי בכלום, הגעתי למסקנה שלאליאב יש רגש אל אופיר.
לא סתם בן אדם שוכב עם מישהי. לא סתם הוא גם מגן עליה מאישתו.
"אישתו…" ייבבתי בשקט, מנסה להרגע. הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי לרגע, הרגשתי כל כך מעוררת רחמים ומסכנה.
דפיקה על הדלת. קמתי באיטיות מהכיסא ונכנסתי בחזרה לחדר, הלכתי לכיוון הדלת והצצתי בעיינית.
ליאור.
פתחתי את הדלת באיטיות, מביטה בליאור, שידיו היו שלובות על חזהו בדאגה.
"תום," הוא בחן את פניי לרגע, ואז חיבק אותי בחוזקה. חיבקתי את ליאור בקושי. לא אכלתי מאתמול בצהריים, לא הייתי מסוגלת להכניס משהו לפה.
"אלוהים, תום. את נראת נורא." ליאור לחש ונכנס במהירות אל תוך החדר. סגרתי את הדלת וניגבתי את הרטיבות שנחה לה על לחיי.
"אני בסדר, סתם עייפה." חייכתי חיוך קטן. באמת הייתי עייפה.
מהחיים.
"למה את בבית מלון? בואי אלי ואל שירן, אני מבטיח לך שאנחנו נטפל בך יפה." ליאור נשק למצחי וליטף את השיער שלי. הנדתי בראשי,
"לא. אני בסדר כאן." אילצתי חיוך ונשקתי ללחי שלו. לא רציתי ללכת אל ליאור ואל שירן כי ידעתי שאליאב ימצא אותי בשניות.
"אליאב משתגע, תום." ליאור לחש והתיישב על המיטה.
"אני לא מוכנה לפגוש אותו, ליאור. אני צריכה זמן לעצמי, אני צריכה לדעת מה אני רוצה לעשות לפני שאני נותנת לו להשפיע עליי, כמו תמיד." התיישבתי לצידו והנחתי את ידי על ידו,
"אני בסדר, אני מבטיחה." נשקתי ללחי שלו.
"טוב, אני חייב ללכת. אני רק באתי לראות מה איתך. אני אבוא גם מחר." ליאור גם במהירות מהמיטה ויצא מהחדר. נאנחתי ונשכבתי על המיטה. כעבור דקות אחדות מצאתי את עצמי שוקעת בשינה עמוקה.
***
התעוררתי מרעש דפיקות על הדלת.
"תום! תפתחי!" קולו של אליאב נשמע מבעד לדלת. אלוהים, למה ליאור היה חייב לגלות לאליאב איפה אני?!
"לך מפה, אליאב." קמתי במהירות מהמיטה והלכתי לכיוון הדלת. הצצתי בעינית. אליאב היה לבוש בטרנינג פשוט, שיערו מבולגן ועיניו אדומות. לא הייתי רגילה לראות את אליאב לבוש ככה, או נראה כל כך מוזנח.
"אני בחיים לא אעזוב אותך תום, אני בחיים לא אעזוב אותך." קולו נחלש. ראיתי דמעות זולגות על הלחיים שלו, ליבי נצבט.
פתחתי את הדלת במהירות והבטתי בו. רציתי לחבק אותו, אבל כעסתי עליו. התאכזבתי ממנו.
"אהובה שלי…" הוא לחש, מביט בי.
"את רזית." אמר במהירות.
"תלך מפה, אליאב. אין לך מה לחפש כאן. אין לך מה לעשות כאן. מכל הדברים שעשית, מכל הדברים שאמרת, הבנתי רק דבר אחד. אתה אוהב מישהי, כן, רק חבל שזאת לא אני." אמרתי במהירות והתכוונתי לסגור את הדלת, אך אליאב התפרץ לחדר והביט בי.
"אני לא אוהב אותך?" הוא אמר, היה נראה שהוא נפגע ממה שאמרתי.
"אתה מתפלא שאני אומרת את זה, אליאב?" צחקתי, אך לא היה הומור בצחוקי. הוא היה עצוב ומלא כעס,
"אתה בגדת בי, אתה הזמנת את הזונה שלך לחתונה שלנו, וגם הגנת על הכלבה המזדיינת הזאת!" צעקתי בזעם, הדמעות זולגות על לחיי במהירות ושוב הופכות אותי לתום החלשה, תום המסכנה.
"אני ביקשתי סליחה-"
"סליחה זה לא מספיק, אליאב! אתה רוצה יחסית פתוחים? זה מה שאתה רוצה? גם אני יודעת ללכת ולזיין גברים, וגם אני יכולה להכנס להריון מהם! זה שאני לא עושה את זה אומר שאתה חשוב לי מדי, ואני בחיים לא חשבתי על לבגוד בך, בחיים לא!" לא יכולתי יותר לשמור את כל המחשבות שלי בבטן, את כל התחושות.
"תום-"
"סתום את הפה ותקשיב לי! אתה רוצה להיות בקשר עם הילד שלך מאופיר? בהצלחה. אתה רוצה לזיין אותה עוד פעם? לך על זה. אני לא רוצה להיות האישה המסכנה שבוגדים בה, אני רוצה שמישהו יאהב אותי, כי אני שווה את זה!" כאן כבר התחלתי לבכות, לייבב ולהיות מעוררת רחמים.
קרסתי על הרצפה, ראשי בין ידיי, ולא הפסקתי לבכות.
"תום…" אליאב לחש והתיישב לצידי, מחבק אותי אליו ומלטף את שיערי.
"מה עשיתי לא נכון?" בכיתי בשקט, גופי רועד. למה אני זאתי שתמיד חייבת להיות המסכנה? זאתי שכולם מרחמים עליה? זאתי שתמיד רע לה?
"אני כן מרגיש משהו אל אופיר, תום." אליאב לחש, ואני הרגשתי את עולמי קורס עליי. אני חושבת שעמוק בתוכי קיוויתי שאני טועה. קיוויתי שאני היחידה שהוא אוהב, שאני היחידה שבמחשבות שלו.
"אבל אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כמו שמעולם לא אהבתי מישהי, בבקשה אל תעזבי אותי."
"אתה אומר שאתה אוהב אותי, בדיוק אחרי שאתה מודה שיש לך רגש אל אופיר?" הרמתי את מבטי. ידעתי איזה מבט יש לי בעיניים עכשיו.
שנאה.
לא יכולתי לשנוא את אופיר ואת אליאב יותר באותו הרגע.
"תום-"
"תפסיק להגיד כל הזמן 'תום תום תום', התחתנת איתי בידיעה שאתה אוהב מישהי אחרת?!"
צעקתי בזעם. איך הוא מסוגל? איך הוא יכול?
"לא אהבתי אותה אז-"
"אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי, אליאב. אני לא רוצה ממך יותר כלום." לחשתי בשקט, הדמעות מכתימות את לחיי.
"את לא מתכוונת לזה, תום. את יודעת שאת האחת שלי."
"איך אני יכולה להיות האחת שלך אם אתה אוהב מישהי אחרת, אליאב?"
"אנחנו נוכל להתגבר על זה, אני יכול לשכוח ממנה." הוא התחנן.
"תלך מפה, אליאב. אני מתחננת." קמתי מהרצפה והתנתקתי מזרועותיו שהיו כרוכות סביבי.
"אני אוהב אותך, תום. אני אוהב אותך." הדמעות זלגו על לחיו, הוא היה נראה כל כך שונה באותו הרגע. הוא לא היה אליאב החזק, אליאב הבטוח בעצמו.
"אני אבוא מחר לקחת את החפצים שלי." אמרתי בשקט והלכתי לכיוון הדלת. פתחתי אותה וחיכיתי שאליאב ילך. לא יכולתי להסתכל עליו, לא יכולתי להסתכל על הגבר שאני כל כך אוהבת, והוא לא אוהב אותי באותה המידה.
"לא, בבקשה, תום." הוא לחש, קם מהרצפה ומתקרב אלי,
"אני אוהב אותך, תום, אני אוהב אותך-"
"אל תשקר לי, אליאב." מחיתי את דמעותיי והשפלתי את מבטי אל הרצפה.
הוא לא ענה לי ויצא מהחדר. סגרתי את הדלת וקרסתי על הרצפה, בוכה בשקט.
הוא אוהב את אופיר.
***
עברו שבועיים מאז שלקחתי את החפצים מביתו של אליאב. במשך כל השבוע האחרון הקאתי המון, היו לי גם סחרחורות רבות.
צעדתי במסדרון בית החולים הלוך ושוב, מחכה לתוצאות בדיקת הדם שעשיתי. רציתי לשלול מחלות מסוכנות, אז עשיתי בדיקת דם. אני מקווה שזה רק וירוס.
"תום לוי?" הרופאה שרברבה את ראשה מחוץ לחדר. התקדמתי לכיוונה במהירות ונכנסתי לחדרה.
"תשבי, בבקשה." חייכה הרופאה חיוך רחב. הנחתי שהכל בסדר, אז התיישבתי במהירות.
"הבדיקות חזרו, מזל טוב, את בהריון." הרופאה צחקה.
בלעתי את רוקי, מנסה לשחזר את מה שהרופאה אמרה, כי הנחתי שלא שמעתי נכון,
"אני… מה?" שאלתי במהירות.
"את בהריון, מזל טוב." הרופאה חייכה.
"אני ארשום לך כמה סוגי תוספים את צריכה, אני גם אקבע לך תור לאולטרסאונד, כדי שתדעי באיזה חודש את…"
הרופאה המשיכה לדבר, אך אני לא הקשבתי לדבר.
אני בהריון, מאליאב?
"תום?" הרופאה ניערה אותי ממחשבותיי.
"זאת ההפניה ואלו הדפים בהם רשומים השמות של התוספים, תקני את התוספים בבית מרקחת, שוב, מזל טוב." היא חייכה. קמתי במהירות מהכיסא, לקחתי את הדפים ויצאתי מהחדר. הלכתי במהירות במסדרון, יצאתי מבית החולים ונכנסתי לרכב שלי.
אני בהריון מאליאב.
***
עמדתי מול הבית שאני מכירה כל כך טוב, כל כך הרבה זמן. זה הבית שבו גרתי שנתיים וחצי מהחיים שלי, עם הבן אדם אני הכי אהבתי בעולם, ועדיין הכי אוהבת.
עם הבן אדם שהכניס אותי להריון.
הנחתי את המחשבות בצד, ודפקתי על הדלת.
כעבור כמה שניות הדלת נפתחה, אך זה לא היה אליאב.
"תום." אופיר לחשה בשקט, מביטה בי בעצב,
"מה את עושה פה?" היא שאלה בשקט.
מה אני עושה פה?! מה אני עושה פה?!
לפתע ראיתי שבטנה החלה לתפוח, היא השמינה מעט.
"אני… רק שכחתי כאן את הספר שלי, חיפשתי אותו המון זמן." אמרתי בשקט, למרות שהרגשתי את הלב שלי נעקר ממקומו.
"כן, בטח, תכנסי." היא אמרה במהירות.
היא מזמינה אותי להכנס לבית שלי? אלוהים, אני עומדת להתמוטט.
הלכתי לכיוון המעלית, לחצתי על כפתור הזימון וכשהמעלית הגיעה נכנסתי לתוכה ולחצתי על הקומה הרביעית. כשדלתות המעלית הרגשתי לעצמי להשבר. הזלתי כמה דמעות, אך ניגבתי אותן במהירות.
כשדלתות המעלית נפתחו, ראיתי שאליאב שוכב במיטה, על בטנו, ללא חולצה. הדמעות זלגו על לחיי כשנזכרתי כמה שהוא יפה.
"בייבי, התגעגעתי אלייך, בואי עוד סיבוב," הוא הסתובב ונשכב על גבו, וכשראה שזאת אני נראה היה שהוא ראה רוח.
הוא קורא לאופיר בייבי…? אבל הוא קרא לי ככה…
"תום-"
"אני רק באתי לקחת ספר ששכחתי כאן," שיקרתי וניגבתי את הדמעות במהירות, הולכת לכיוון הספרייה וסורקת את הספרים.
"תום, אני… אני כל כך מצטער-"
"לא, זה בסדר, המשכת הלאה." הסתובבתי אליו ומשכתי באפי, נותנת לדמעות לזלוג על לחיי.
"את כל כך רזית…" הוא הביט בי, על פניו מבט מיוסר.
"אני במילא הולכת לעלות את הכל בחזרה בתשעה חודשים האלו," התבדחתי, אך כשהבנתי מה אמרתי החוורתי.
"מה?" אליאב אמר, מביט בי בהלם.
"לא… זה לא חשוב…" סובבתי אליו את גבי וחיפשתי את הספר-הלא-קיים.
לפתע הרגשתי יד מסובבת אותי בחזרה,
"את בהריון, תום?" אליאב הביט בי, המום.
"כן." לחשתי בשקט, מחייכת חיוך מאולץ,
"אבל ברור שהריון אחד זה יותר מדי בשבילך, אל תדאג, אני אסתדר." צחקקתי, למרות שכלום לא היה מצחיק.
"את בהריון ממני?" הוא שאל. לא, אני בהריון מהאוויר.
"אז ממי אני אהיה בהריון, אליאב? אני לא שוכבת עם גברים אחרים." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי.
"אלוהים, תום-"
"רק רציתי שתדע, זה לא היה פייר אם הייתי מסתירה את זה ממך, זה בכל זאת הילד שלך." אילצתי חיוך ושלפתי ספר אקראי מהסיפרייה.
"אני אלך." אמרתי בשקט והתקדמתי לכיוון המעלית.
"תום-"
"אני רק מקווה שאתה מאושר עכשיו, אליאב."