“רק תבואי, בואי חזרי אליי” – עונה שניה, פרק שלישי

עונה 2, פרק 2 – פרפר הכי יפה שהוא חופשי

עבר לו שבוע. שבוע בו אני ישנה לבד, ומתעוררת בלילה, מזיעה ואחוזת אימה.
הוא התקשר שוב ושוב, ואיים הוא בדרך אליי.
שהוא בא 'לאהוב אותי' מחדש.
שהוא בא להרגיש אותי מחדש.
בכל יום שנאתי אותו יותר. בכל יום רק איחלתי לו מוות יותר איטי ומייסר.
כלא זה לא מספיק לו, הוא במילא לא לומד שום דבר.
אוראל ואני כבר בקושי מדברים. אני אשמה. אני מרחיקה אותו, אני לא הולכת להרוס לו שוב את המשפחה.
הוא מאושר, מי אני שאבוא ואהרוס לו הכל?
לפתע שמעתי שתי דפיקות על הדלת. הפחד תקף אותי. קמתי במהירות מהספה ורצתי אל הדלת. הצצתי דרך העינית וראיתי אותו.
את אותו האחד שהרס לי את החיים.
את אושר.
"איב, תפתחי את הדלת, אני יודע שאת שם!" הוא צעק ודפק על הדלת שוב ושוב ושוב.
הדמעות זלגו על לחיי, ורצתי אל הטלפון שלי.
חיפשתי את אוראל באנשי הקשר, אך זה היה מאוחר מדי, הדלת נפתחה בבעיטה, ואושר נכנס אל תוך הבית.
"בוניטה!" הוא צחק והתקרב אליי. הדמעות זלגו במורד לחיי, ואימה אחזה בי. מעדתי אחורנית, ונפלתי על הרצפה.
"את מפחדת ממני?" הוא שאל, למרות שידע את התשובה.
"אל תפחדי בוניטה, אני אוהב אותך!" הוא צחק והתקרב אליי עוד יותר. זחלתי אחורנית, אך זה היה מאוחר מדי.
הוא תפס בשיערי, ואני צרחתי בכאב.
הוא הכריח אותי להעמד על רגליי, ואני נעמדתי בקושי.
הוא משך אותי משיערי לכיוון היציאה, ואני לא התנגדתי. ידעתי שהקרב אבוד מראש.
שנאתי אותו.
שנאתי את אושר.
***
התעוררתי, והדבר הראשון שעשיתי, זה לבחון איפה אני.
הייתי במרתף חשוך ואפל, שפי, רגליי וידיי קשורים.
הייתי ישובה על כיסא מעץ, לא נוח במיוחד.
ואז אושר נכנס.
"בוניטה, את ערה!" הוא אמר, ופניו קרנו. עצמתי את עיניי והתפללתי שזה רק עוד סיוט.
שתכף אני אתעורר, והכל יהיה בסדר.
אבל לא. הפעם זה היה אמיתי.
אושר התקרב אלייי וליטף את פניי בעזרת ידיו המטונפות.
ואז הוא סטר לי.
ראשי נשמט הצידה, והדמעות כבר זלגו במורד לחיי. התפללתי שאוראל ישים לב שנעלמתי.
התפללתי שהוא ימצא אותי, שהוא יציל אותי.
"בוניטה, בואי אני אספר לך סיפור." הוא חייך וגרר כיסא נוסף והתיישב עליו.
"בואי אני אספר לך למה בחרתי בך." הוא חייך, ואני עצמתי את עיניי.
אף פעם הוא לא סיפר לי למה בחר בי. מכל הבנות, אני.
"זה בגלל העיניים שלך." הוא אמר לאחר כמה שניות. פקחתי את עיניי והבטתי בו.
הוא היה נראה רגוע, שלו.
"העיניים היפות האלה…" הוא אמר והביט בעיניי. הסטתי את מבטי במהירות, ושמעתי אותו מגחך בעצב.
הייתי מופתעת. הוא אף פעם לא התנהג ככה איתי.
הוא רק היה צועק, וצורח, ומשמיץ אותי.
הוא היה אומר שאני חסרת כל תועלת, וחבל שהוא חטף אותי מבין כל הבנות.
"מה אני עושה…" הוא מלמל.
הבטתי בו, וראיתי שהוא קובר את ראשו בין ידיו, כלא יודע מה לעשות.
"אני אוהב אותך." הוא אמר לפתע בשקט.
לא הבנתי איך הוא יכול להגיד לי את זה כל כך הרבה. הוא כל הזמן היה אומר שהוא אוהב אותי, ואחר כך מרביץ לי ומשמיץ אותי.
לא הבנתי איך זה הולך ביחד.
"ודברים שאוהבים, צריך לשחרר." הוא אמר.
עיניי נפקחו בהפתעה. לשחרר? אותי?
עכשיו באמת חשבתי שהוא השתגע.
ואז, הוא עשה את הדבר שהכי לא ציפיתי.
הוא שחרר אותי.