"רק שתחזרי שוב בעתיד, אדע מה בליבך את שומרת" פרק 33 ;

"בשבילנו אה?… לא הייתה לך בעיה לעזוב אותנו" אמרתי לו, עם 'פוקר פייס' מנסה לשמור את הדמעות, והכאב בפנים.
"אן שלי, יפה שלי, אושר שלי אני כלכך מצטער. אתם כל החיים שלי." אמר עם פנים מושפלות.
"אתה עזבת אותנו, אתה בגדת באמון שלי. אתה יודע כמה זה כואב לי? כמה זה כואב לי להגיד ללירן ברגע שהוא שואל איפה אבא, שאין אבא. פשוט אין אבא. והוא ממשיך לשאול ולהתעניין לשאול 'למה אין אבא? איפה הוא? הוא עזב כי הוא לא אוהב אותי?' אתה יודע כמה זה כואב לשמוע את הבן שלי אומר זאת? מה אתה רוצה שאני אענה לו?"אמרתי בעצבים מעורבבים עם כאב רב.
"אני באמת כלכך מצטער…" אמר בפנים מושפלות
"אן מי בדלת?" שמעתי את דניאל צועק.
"סתם ידיד שלי, אני עוד מעט חוזרת" צעקתי לו ויצאתי מהבית, סוגרת אחרי את הדלת.
"אוקיי. נדבר על זה, אבל ממש לא פה!" אמרתי לו בפנים רציניות, הוא הנהן, כשחיוך עלה על פניו.
שברגע שקלט שראיתי זאת, הוריד אותו במהרה.
הלכנו לכיוון קפה ג'ורג, וכל הדרך שתקנו, זאת לא הייתה שתיקה מביכה. אבל בטח שלא נעימה.
כאשר הגענו לבית הקפה, התיישבנו וחכינו שמלצר ייגש אלינו.
"מה תירצו להזמין?" שאלה המלצרית, עם חיוך מלפלרטט לדיימון.
"בשבילי, קולה, והמבורגר, ובשבילה קולה זירו ורביולי בטטה עם רוטב שמנת פטריות. נכון?" שאל והסתכל אליי. הנהנתי בראשי, כשמבטי עדיין פונה כלפי מלטה, והמלצרית הלכה.
השתיקה המשיכה, ותוך כדי דיימון לא הוריד את מבטו ממני.
אף אחד מאיתנו לא פתח את פיו.
לא הייתי מסוגלת לדבר, מכיוון שידעתי שברגע שאני אפתח את פי, יצאו צרור של דמעות ללא הפסקה. וזה הדבר האחרון שרציתי שיקרה, לא רציתי שהוא יראה שאני חלשה…
"הוא דומה לך" אמרתי בשקט, שעיניי מחפשות כל נקודה בחדר, חוץ מפניו.
"אני מתגעגע אליו את יודעת? אין יום שאני לא חושב עליו, עלייך. התמונה הזאתי תמיד איתי." אמר, והוציא תמונה מארנקו, כאשר הוציא אותה, הביא אותה אליי.
הפכתי את התמונה וראיתי את התמונה האהובה עליי, התמונה שלא עוזבת אותי, התמונה של שלושתינו. אני זוכרת את היום הזה. זה היה היום הראשון שלקחנו את לירן אל הפארק. בחיים לא ראיתי אותו כלכך מאושר, רציתי לזכור את היום הזה לעולמים, אז עמדתי על כל שנצטלם.
זאת הייתה תמונה יפהפייה, נראו בה כמו משפחה רגילה. בלי כל הצרות, בלי כל הכאב. כמו משפחה רגילה ומאושרת.
וזה באמת מה שהיינו, ובאמת חשבתי שזה לעולם לא ייגמר. עד שהוא עזב.
דמעה ירדה מעיניי, ומיד רציתי לנגב אותה. אך זה היה מאוחר. ידו של דיימון ליטפה את פניי, ולטפה את דמעותיי.
"זה בסדר. מותר לבכות, כולנו יכולים להישבר. במיוחד את, את אדם חזק, ועברת המון. זה בסדר, מותר" אמר והרים את ראשי, מסתכל אל תוך עיניי.
ושוב פעם הרגשתי כמו פעם. שקעתי בעיניו היפהפיות. כמו פעם, כשעוד היינו יחד. כשעוד הייתי מאושרת.
תוך שניות הבנתי מה קורה, והעפתי את ידו מפניי, מנגבת את הדמעות.
"מה רצית דיימון?" שאלתי אותו, מחזירה את המבט הקר לפניי.
"אני רוצה שנחזור להיות יחדיו. שנחזור לגדל את לירן יחדיו, כמו משפחה נורמלית, כמו שתמיד רצית…" הסתכל אל תוך עיניי, וכבש אותי כמו תמיד בעזרת מבטו, אפילו הקטן ביותר.
ראיתי טיפה של ייאוש בתוך עיניו. אבל לא יכולתי… לא יכולתי לתת לו לחזור.
"אני מבטיח לך זה היה חד פעמי!" אמר לי ברצינות רבה, לא מסיר את מבטו מעיניי.
"אתה יודע משהו?" שאלתי אותו ממשיכה להסתכל עליו.
הוא החזיר לי מבט לו מבין.
"חד פעמי, בא בחבילות של מאה" אמרתי לו בפנים קרירות, לוקח את רגליי ועפה משם.

נ.מ אלירן
עברה כבר שנה, שנה שאני באמת מרגיש שאני מאוהב, ואני רוצה שזה יקרה כבר, שנעבור שלב.
אני ושני רקדנו צמוד במועדון, בחיים לא נהנתי כל כך, במיוחד כשאני יודע מה הולך לקרות.

ברגע שהשמיעו את השיר, כולם עצרו במקום, וזזו לצדדים ככה שרק אני ושני נשארנו באמצע, היא תפסה את ידי, ובאה גם לזוז לצדץ
עצרתי אותה , מגחך והסתכלתי אל תוך עיניה.
"יפה שלי, אישתי , אוצר שלי, מתנה שלי, האור שלי בחיים. אני יודע שאנחנו לא מכירים הרבה זמן, אבל אני מרגיש מוכן לזה. מוכן ללכת איתך צעד קדימה במשחק הזה שנקרא ה'חיים' אני אוהב אותך יותר מהכל. שני שלי… פה כשכל המועדון עד, כהשיר שלנו מתנגן פה, אני רוצה לשאול אותך את זה. התנשאי לי?" שאלתי אותה, קורע ברך.
היא הסתכלה עליי מופתעת, אך מאושרת.
"כן! כן! כן!. אני אוהבת אותך!" צעקה קופצת אליי בחיבוק.