רק שנינו.

אני מאוהבת. מי היה מאמין?! אני, הילדה האדישה, השקטה, זאת שמתפדחת מבנים ומנסה להתרחק מהם, אני, מאוהבת!
ממש לא תכננתי שזה יקרה. אני מכירה אותו שנתיים, ומעולם לא חשבתי עליו, לא בתור ידיד או חבר. הוא פשוט היה שם, כמובן שידעתי מי הוא וצחקתי מהבדיחות שלו והקשבתי לו, אבל לא מעבר…
בחודשיים האחרונים התחלתי לצאת יותר לפגישות שבטיות ולראות עולם, בכל זאת, חופש גדול. ולאט לאט, פגישה אחרי פגישה, הוא התגנב לי ללב.
אני אוהבת כל דבר בו. אני אוהבת את החיוך השובב, את העיניים החומות- ירוקות הצוחקות, את התלתלים הקופצניים, את גופו המנומש, את גבותיו שמתקשתות בשל הבעות פניו המרובות המלוות את סיפוריו, את הגובה שלו (מטר שמונים וחמש!!!), את ההומור שלו, את ההתרגשות כשהוא פונה אליי ומדבר איתי, את קו המחשבה שלו, את שכלו החריף, את ההתמדה שלו, את הרוחניות ואת היכולת להתרכז בדברים עמוקים וטיפשיים כאחד, את הצמרמורת שעוברת בי כשהוא אומר את שמי, את ההתנהגות שלו לסביבה, את איך שהוא מצליח לרדת על אנשים ושיהנו מזה ויצחקו. את זה שהוא תמיד אומר את הדבר הנכון להגיד, את הכנות שלו, ובעיקר, את ההרגשה של להיות לידו.
שנינו גרים ביישוב דתי ולכן אנחנו גם שומרים נגיעה, שזה אומר שאני לא נוגעת בבנים, בכלל. והוא הפוך. אז אין כל כך את כל הקטע של "איך אני אוהבת כשידו נוגעת בידי" או דברים בסגנון.
וואי,איך הייתי רוצה לקחת אותו לאנשהוא, רק שנינו, לדבר ופשוט להנות. אחד מהשני, מהנוף, מהחיים, וממה שיש להם להציע לנו.
אני מרגישה פרפרים כשנוצר בינינו קשר עין, וכל מה שאני יכולה רק לחשוב על העיניים המדהימות האלה ועל כמה הייתי רוצה שהם יסתכלו עליי ויחשבו מה שאני חושבת עליו כשאני מביטה בו, בגופו השרירי משנים של משחקי כדורסל מקצועיים, בהבעות פניו המצחיקות ובשפת הגוף שלו.
אני חושבת על איך ה' היה יכול ליצור אדם כזה טוב. כמובן שיש חסרונות, אבל אני אוהבת להתעלם מהם, אני לא רוצה שאני או מישהו אחר יחשוב עליו דברים רעים.
כשהוא מדבר עם בנות אחרות, אפילו חברות שלי, אני מקנאה בהם, כל כך מקנאה שהלב שלי כמעט מתפוצץ. באותו הרגע, כל רצוני הוא לחטוף אותן, לנעול אותן במגדל גבוה, ללכת לדבר איתו ולגרום לו לשכוח מהן.
אני מאוהבת, מאוהבת כל כך שזה כואב כשהוא לא מרגיש אותו הדבר…