רק שלא יהרס – פרק 2

פרק 2
כיום אני ונועה בני 15,עברה שנה בדיוק מאז התאונה, אני בחיים לא אשכח את היום הזה , הוא חרוט לי בזיכרון, לא מרפה אפילו לא לשנייה.
נועה התחילה להתאושש ולהבין שהיא צריכה להתרגל לחייה בלי אימה.
נועה ואביה חיים ביחד בבית קטן בחיפה, בית ליד בייתי.
אני ונועה חברי ילדות, מבלים כל היום ביחד, בזמן הלימודים, אחרי שעות הלימודים.
אנחנו לומדים בבית ספר "ירוקים", אנחנו בכיתה ט'.
אני יושב בחדר מסתכל על דברים חדשים בפייסבוק, ממתין שנועה תבוא אלי.
הייתה דפיקה על הדלת, זאת הייתה נועה.
ניגשנו לחדר שלי וישבנו על המיטה
"היום יום השנה של אמא שלך" אני אומר לנועה
"כן..לפני שהגעתי לפה הייתי בהלוויה עם אבי" אמרה נועה
"איך אתם" אני שואל אותה
"בסדר.. מתאוששים, יום לא קל" היא אומרת לי ונאנחת
"יהיה בסדר יפה שלי , הזמן יעשה את שלו" אני אומר לה ומחבק אותה
ניגשנו למחשב ושיחקנו , לא שמנו לב איך הזמן חולף.
השעה הייתה 8 בערב , נועה הייתה צריכה ללכת הביתה.
ליוויתי אותה לדלת, חיבקתי אותה ואמרתי לה " הכל יהיה בסדר, מבטיח לך" נתתי לה נשיקה ופתחתי את הדלת בשבילה.
נשכבתי על המיטה, כל המחשבות מתחילות להתעורר
יש משהו שלא סיפרתי לנועה אף פעם , לא מצאתי תזמן הנכון להגיד לה, במיוחד עם כל הבלאגן בשנה האחרונה.
נועה לא יודעת שאני אוהב אותה , אוהב אותה בכל נשמתי.
כל יום שעובר כואב לי יותר, קשה שהיא לא יודעת את זה, קשה להיות הידידים הכי טובים כשאתה מאוהב בה.
נחכה עוד כמה זמן , נחכה ליום הנכון ואני אספר לה, אמרתי לעצמי.
נכנסתי אל תוך השמיכה, עצמתי עיניים ונרדמתי.